ת"א 35884-09-19

תקציר

הסכסוך בין התובעת לבין הנתבעת, שכנים באותו בניין, החל על רקע בעיות ניהול בבניין. הנתבע, המכהן כיו"ר ועד הבית, פרסם מודעת גנאי אודות התובעת על לוח המודעות בבניין ובמעלית, שכללה ביטויים משפילים כלפי התובעת. התובע טען כי הפרסום מהווה לשון הרע ותבע פיצויים ללא הוכחת נזק, ואילו הנתבע טען כי פעולתו הייתה מוצדקת. בית המשפט בחן האם הפרסום מהווה לשון הרע על פי ארבעת השלבים המפורטים בפסיקה. ראשית, ניכר כי אלמנט הפרסום היה קיים, שכן הנתבע הודה בשכתוב ותליית הפרסום, שיועד גם לאנשים שאינם התובע ואכן הגיע אליהם. שנית, בית המשפט קבע כי הפרסום מהווה לשון הרע, שכן הוא כלל אמירות משפילות ושליליות כלפי התובע, המציגות אותו כאדם ממורמר, מטריד, מתעלל וונדליסט. טענת הנתבע כי יש לדחות את תביעת התובע משום שהשמיץ גם אחרים נמצאה לא רלוונטית לשאלה האם הפרסום מהווה לשון הרע. שלישית, בית המשפט בחן האם טענות הנתבעת בדבר ההגנות הסטטוטוריות מוצדקות. הנתבע טען כי עומדת לו הגנה מכוח הוראת "אמת הפרסום" וכי פעולתו נעשתה בתום לב. בית המשפט מצא כי חלק מההצהרות בפרסום אכן נכונות או נכונות ברובן, כגון אי תשלום דמי ועד הבית על ידי התובע והתנהגותו התוקפנית כלפי בעלי התפקידים המנהלים את הבניין. עם זאת, אמירות אחרות היו מוגזמות ולא ניתן היה לראות בהן אמת, כגון טענת הוונדליזם והרמיזה כי התובע מוביל קבוצת דיירים נגד ההנהלה. לא ניתן להגן על הפרסום בכללותו כאמת, ובית המשפט אף ציין כי הנתבע לא הוכיח את הדרישה הנוספת להגנה זו, שהיא קיומו של "עניין ציבורי". אשר לטענת תום הלב, מצא בית המשפט כי הנתבע לא הוכיח כי הפרסום נעשה כדי לגנות או להכחיש לשון הרע קודמת. בית המשפט ציין כי לשון הרע הקודמת הנטענת של התובע לא הצדיקה את לשון הרע הנגדית של הנתבע, והפרסום חרג מעבר לנדרש לצורך גינוי או הכחשה. לאחר שהגיע למסקנה כי הפרסום מהווה לשון הרע וכי הנתבע לא הוכיח את קיומן של הגנות כלשהן, פנה בית המשפט לשאלת הפיצוי. התובע ביקש את הסכום המקסימלי המותר בחוק, ואילו הנתבע טען לסכום מינימלי. בית המשפט פסק לתובע פיצוי בסך 7,000 ₪, בהתחשב באופי הפרסום והפצתו, התנהגותו של התובע ונסיבות המקרה. לבסוף, התייחס בית המשפט לתביעתו הנגדית הראשונית של הנתבע, אותה משך בתחילת דיון ההוכחות. הנתבע חויב לשלם לתובע הוצאות בסך 6,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בגין הצורך להתגונן מפני התביעה שכנגד, ואילו לתובע נפסק סך של 4,500 ₪ בגין הוצאותיו ושכ"ט עו"ד בגין התביעה העיקרית. בית המשפט קיווה כי פסק הדין לא יוביל לסכסוך נוסף בין השכנים וכי שני הצדדים יוכלו למצוא דרך לתקשר בדרכי שלום בעתיד.