ב"ל 6809-03-20

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לתביעה שהגיש עובד נגד המוסד לביטוח לאומי, המבקשת להכיר בליקויו הפיזיים כפגיעות עבודה שנגרמו עקב תנועות חוזרות ונשנות בעבודתו כעובד תחזוקה. עם זאת, השופט פסק נגדו, וקבע כי לא סיפק ראיות מספיקות כדי לתמוך בטענתו. על פי פסק הדין, תפקידו של התובע כלל משימות שונות ולא הצטמצם לתנועות חוזרות ונשנות כפי שתיאר. עבודות הצביעה, אותן הציג התובע כפעילות יומיומית, נעשו למעשה ברובן בחגים ובחופשות הקיץ, ורק עבודות צבע קלות בוצעו באופן סדיר. כמו כן, התובע היה אחד משלושה עובדי תחזוקה והיה אחראי על מגוון רחב של משימות מעבר לצביעה, לרבות תיקונים, אינסטלציה ותחזוקת מטפים. השופטת הדגישה כי עדותו של התובע הייתה הראיה היחידה שהוצגה ולא היה בה די כדי לשכנע את בית המשפט, מה גם שהיו סתירות בתיאוריו את עבודתו. כמו כן, השופטת ציינה כי מהמסמכים הרפואיים של התובע עולה תלונות עבר על כאבים במרפקים ובכתפיים, דבר המצביע על כך שלליקויים הנוכחיים שלו עשויות להיות סיבות אחרות. בסיכומו של דבר, השופטת הגיעה למסקנה כי התובע לא הצליח לבסס תשתית עובדתית להכרה בליקויו כנפגעי עבודה לפי תיאוריית המיקרוטראומה או מחלת המקצוע ולכן דחתה את התביעה. בהיותה פסקה מקיפה, היא מסכמת את כל הטקסט שסופק.