עע"מ 389/13

תקציר

התיק נסוב סביב פרשנותו ויישומו של חוק כלי הירייה הישראלי, תוך התמקדות בזכאותו של המערער להחזיק בכלי ירייה לאחר שנגנב. החוק וההנחיות המנהליות הנלוות אליו נועדו לאזן בין זכויות הפרט להחזקת נשק להגנה עצמית לבין ביטחון הציבור על ידי צמצום כלי הנשק בקרב האזרחים. המערער ערער על פרשנותן של הנחיות פרוצדורליות, ובפרט על "מבחן המשמר", המאפשר לאנשים להחזיק בכלי ירייה לתקופות ארוכות. הנוהל שבמחלוקת דורש כי כאשר נגנב כלי ירייה, כל בקשה חדשה תטופל ככזו, כלומר החזקה ארוכת שנים אינה מבטיחה רישיון חדש. בית המשפט הדגיש כי הנוהל פועל כקו מנחה ולא כחוק מחייב, אך בפועל מתייחסים אליו בסמכות דומה. מדיניותו של המשיב לצמצום החזקה בנשק דינה תקפה, ובעניינו של המערער אין נסיבות ייחודיות המצדיקות סטייה מהמדיניות. המקרה שצוטט קודם לכן של בן שטח, שבו הוחלפו כלי נשק גנובים, נמצא בלתי ישים בשל שינויים במדיניות ובמסגרת הרגולטורית. הטענה בדבר שיהוי מינהלי בקבלת החלטות הוגדרה כחסרת משמעות, מה שחיזק את עמדת בית המשפט כי הנוהל והמדיניות סבירים. בסופו של דבר, אישר בית המשפט קמא את החלטת בית המשפט קמא לשלול את הרישיון, וקבע כי ההליך ואמות המידה שלו עולים בקנה אחד עם כוונות המחוקק ושיקולי שלום הציבור. הערעור נדחה ללא הוצאות, מה שמדגיש את הצורך בתקנות ברורות יותר בעתיד.