רע"א 1903/97

תקציר

פסק הדין דוחה את הבקשה לדחיית תביעה אזרחית, וקובע כי אין עילה תקפה לדחייה לפי תקנה 100 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. פסק הדין דוחה גם את הבקשה להעביר את הדיון לבוררות, ומסביר כי בקשה כזו צריכה לעמוד בתנאים המפורטים בסעיף 5 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968. יודגש כי המקרה הנוכחי אינו עומד בדרישות אלה: הסכסוך אינו מוסכם להגשה לבוררות, והמבקשים אינם צדדים להסכם הבוררות. יתר על כן, פסק הדין טוען כי הסדרים פרוצדורליים, כמו ההסכם השני במקרה זה, אינם יכולים לחייב יחידים שלא היו צד להם. גם טענת המבקשים כי ההסכם השני מונע מהתובעים להגיש תביעה לבית המשפט נדחית, שכן ההסכם מאפשר במפורש לדיירים להגיש תביעות לבית המשפט אם לא הוסכם על בוררות. בנוסף, צוין בפסק הדין כי אחד המשיבים ציין כי אינו מעוניין עוד בבוררות בשל השלב המתקדם של ההליך בבית המשפט. פסק הדין מתייחס גם לטענה לפיה ההסכם הראשון הוא הסכם לטובת צד שלישי ומסביר כי הסכם בוררות אינו מחייב בהכרח צד שלישי שלא חתם עליו. לבסוף, תוך הכרה ביתרונות שבפתרון הסכסוך במסגרת פרוצדורלית אחת, מסקנתו של פסק הדין היא כי מניעת הפיצול במקרה מורכב זה אינה אפשרית. בקשת רשות הערעור נדחית, והמבקשים נדרשים לשאת בהוצאותיו של אחד המשיבים.