ע"א 3155/04

תקציר

מדובר במקרה הדן בתביעה שהגיש חייל משוחרר המבקש להיות מוכר כנכה עקב התפרצות מחלה דו-קוטבית המיוחסת לאשפוזו בבית חולים לחולי נפש במהלך שירותו הצבאי בשנת 1961. ועדת הערר דחתה את תביעתו של החייל המשוחרר בנימוק שאין קשר בין שירותו לבין המחלה. עם זאת, בית הדין לעררים פסק לטובתו של החייל המשוחרר, קיבל את ערעורו והכיר במוגבלותו כקשורה לשירות. בית המשפט מצא כי מחלת הנפש של החייל המשוחרר החלה חודשים לפני אשפוזו, עם סימנים ברורים במהלך האשפוז ואבחנה מאושרת זמן קצר לאחר מכן. השופטים הגיעו למסקנה כי קיים קשר סיבתי בין שירותו של החייל המשוחרר לבין מחלתו, גם אם המחלה הייתה רדומה בקרבו והתפרצה במהלך שירותו הצבאי. הנשיא ב' גילור כתב חוות דעת חולקת, בה קבע כי אשפוזו הראשון של החייל המשוחרר היה הטריגר למחלתו ולכן יש להכיר בו כקשור לשירות. בתוך כך, השתכנעו השופט א' שיף והשופט י' דר כי האשפוז הוא תוצאה של המחלה ולא הגורם לה, והצטרפו לחוות הדעת לדחות את הערעור. פסק דין זה מדגיש את הצורך בגישה נדיבה כאשר דנים בתביעות נכות כדי לקיים את תכלית החקיקה להיטיב עם מי שנושאים בסיכונים מיוחדים.