בר"ע 2315/00

תקציר

עניינה של התביעה שהגיש המשיב בדרישה לפיצוי מהמדינה בגין נזקים שנגרמו לכאורה כתוצאה מהוצאת צו מעצר רשלנית על ידי ראש לשכת ההוצאה לפועל בירושלים. המדינה ביקשה לדחות את התביעה, בטענה כי סעיף 8 לפקודת הנזיקין מעניק חסינות לשופטים מפני תביעה בגין פעולות שנעשו במסגרת תפקידם השיפוטי. שני הצדדים הסכימו כי מעשיו של ראש ההוצאה לפועל הם מעשים שיפוטיים, ומכאן שהחסינות חלה עליו. המשיב טען כי החסינות אינה צריכה לחול על המדינה כמעסיקה של השופטים, תוך שימוש בסעיף 13 לפקודת הנזיקין, המטיל אחריות שילוחית על מעבידים בגין מעשי עובדים. המדינה טענה מנגד כי לשופטים אין יחסי עובד-מעביד עימה, ובכך מחריגים את תחולת סעיף 13. בית המשפט הכיר בפרשנויות אפשריות של סעיף 8, ודן בשאלה האם חסינות שיפוטית צריכה להגן גם על מעסיקים. תוך איזון בין עקרונות של שוויון משפטי והיעדר משוא פנים לבין הצורך בעצמאות שיפוטית והגנה על שופטים מפני לחצי אחריות אישית, נטה בית המשפט לפרשנות המאפשרת תביעות מוגבלות נגד המדינה במקרים חריגים של רשלנות שיפוטית חמורה. עם זאת, במקרה ספציפי זה, המעשה לא נחשב לרשלנות חמורה שכן המשיב לא נכלא, ולכן התביעה לא נדחתה. משכך, התקבל ערעור המדינה, והתביעה נגד המדינה נדחתה מבלי להטיל הוצאות, תוך ביסוס נקודת מבט דקדקנית על האיזון בין חסינות שיפוטית לבין אחריות המדינה למעשי שופטים.