עת"מ 63477-01-22

תקציר

העותרים, יורשיו של יעקב שלמה מוגרבי, ביקשו להפעיל את הוראות סעיף 195(2) לחוק התכנון והבנייה, בטענה לזכות לרכוש מחדש חלקות קרקע מסוימות שהעביר אבותיהם לשלטונות המנדט הבריטי בשנת 1944. סעיף זה חל על קרקע שהועברה שלא מרצון או בכפייה, ומקנה לבעלים המקורי זכות סירוב ראשונה אם הרשויות מעוניינות למכור, להשכיר או להעביר את הקרקע בדרך אחרת. העותרים טענו כי ייעוד הקרקע לצורכי ציבור בתכנית עיר, ורישומה לאחר מכן על שם הנציב העליון, היו מעשי כפייה המזכים אותם לממש את זכות הסירוב הראשונה. הם גם ביקשו סעד חלופי. המדינה, לעומת זאת, טענה כי העברת המקרקעין נעשתה מרצון וכי טענות העותרים חסומות בזמן. בית המשפט בחן את נסיבות ההעברה ומצא כי העותרים לא הוכיחו את יסוד הכפייה הדרוש להפעלת סעיף 195(2). השופט ציין את הזמן הרב שחלף - כ-80 שנה - מאז העברת הקרקעות, שהטיל נטל ראייתי כבד על העותרים. המסמכים והנסיבות שהוצגו לא הוכיחו כי הבעלים המקורי פעל בלית ברירה, והשופט לא שוכנע כי דרישות רשויות התכנון להקצאת קרקע אילצו אותו לבצע את ההעברה. עוד הדגישה השופטת כי הבעלים המקורי הרוויח מההעברה וכי טענות העותרים לא הוכחו, במיוחד נוכח הסוגיות העובדתיות והמשפטיות המורכבות הכרוכות בכך. באשר לסעד החלופי, מצא בית המשפט כי הוא אינו מפורט או מבוסס והתמקד אך ורק בעילות סעיף 195(2). השופט התייחס ודחה גם טענות סף שונות שהעלתה המדינה, לרבות פסיקה של בית המשפט בהתבסס על פסיקות קודמות הנוגעות למקרקעין המדוברים, אך מצא אותן חסרות שחר. בסופו של דבר, העתירה נדחתה לגופה. העותרים חויבו בהוצאות המשיב ובשכר טרחת עורך דין, בסך של 15,000 ₪. פסק הדין ניתן בהעדר הצדדים ומיום 8.3.2023.