ע"פ 35289-01-11

תקציר

הערעור, שחולק לשני חלקים, נדחה. מרבית הטענות שהציג המערער ביחס להרשעתו נדונו ונדחו על ידי בית משפט קמא, ואין בתיק זה כדי להציג את הנסיבות החריגות המצדיקות את התערבותה של ערכאת הערעור. השאלה המרכזית בבית המשפט קמא הייתה האם ניתן לזהות את המערער, מעבר לכל ספק סביר, כמבצע העבירות שתועדו במצלמות האבטחה. די היה בראיות שהוצגו, שכללו עדויות עדים וסרטון המתעד את הפריצה והגניבה, כדי לשכנע את בית משפט קמא באשמתו של המערער. זיהויו של המערער על ידי העדים התבסס על היכרות מוקדמת, ובית המשפט זיהה את המערער עצמו גם על סמך מראהו הפיזי וקולו. היעדר ראיות אובייקטיביות הקושרות את המערער לזירת הפשע אינו מפחית ממשקלם של זיהויים אלה. זאת ועוד, נדחו גם טענותיו של המערער בדבר עריכת הסרט והיעדר החובה להוכיח את האליבי שלו. זיהויו של המערער התבסס על מספר מאפיינים, ובהם מבנה גופו, גוון עורו ואופן הליכתו, וכן העובדה שבמהלך ביצוע העבירה התייחסו אליו בשמו הפרטי. בית המשפט לא מצא עילה להתערב במסקנתו של בית משפט קמא כי המערער אשם כפי שהואשם. טענותיו הנוספות של המערער, לרבות הגנה מפני צדק ואכיפה בררנית מחמת אפליה, נדחו אף הן, וכך גם ערעורו על גזר הדין. פסק הדין בערעור מחזק את החלטתו של בית משפט קמא ומדגיש את חוסר רצונה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים ובהערכות המהימנות של בית משפט קמא. המערער נצטווה להתייצב לריצוי עונשו בהתאם.