עב"י 48197-04-21

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בהליך משמעתי נגד עורך דין שהואשם בגניבת כספו של מרשו. בית המשפט המחוזי זיכה במקור את המערער, והורה לבית הדין הארצי להחזיר את התיק לגזר הדין. המערער טען כי לבית המשפט המחוזי אין סמכות להטיל עונש לאחר שהתיק הוחזר, אך בית הדין הארצי דחה טענה זו, שכן בסמכותו לשנות את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולהחזירו לדיון מחדש. בית הדין הארצי דחה גם את טענת המערערת כי היא הייתה מוטה ב"גלגול השני" של התיק, שכן בדיון הקודם לא עמדה עמדתו בעניין. גם התערבותו של בית הדין הארצי בממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי הייתה מוצדקת, שכן היא התבססה על פרשנות מסמכים ושיקולים הגיוניים, ולא על מהימנות עדים. מסקנתו של בית הדין הארצי כי המערער זייף את חתימת הלקוח על תצהיר נתמכה בראיות, וקביעתו כי המערער לא הציג ראיות לטענותיו הייתה מוצדקת אף היא, בהינתן שהייתה לו הגישה הטובה ביותר לראיות הרלוונטיות. אשר לעונש, קיבל בית הדין הארצי את העבירות החמורות בהן הורשע המערער, ובהן גניבה ממרשו. לחומרה זו התווספה ההיסטוריה של המערער בעבירות דומות ונטייתו לרצידיביזם. משכך, נדחה הערעור על כל חלקיו, והמערערת חויבה בהוצאות המשיב. החלטה זו התקבלה על מנת להגן על לקוחות פוטנציאליים, לשמור על כבודו של מקצוע עריכת הדין ולשדר סטנדרט התנהגות מצופה לכלל עורכי הדין, תוך ביטול הרעיון של טעות שיפוטית ושמירה על שיקול הדעת הרחב של בתי הדין המשמעתיים בגזר הדין.