ס"ע 41862-09-12

תקציר

השאלה המרכזית בתיק זה היא האם הנתבע השני היה מעסיקו של התובע, או שמא הם רק ניהלו את ענייניו הכספיים של הנתבע הראשון. התובעת טענה כי היא הועברה מהנתבע הראשון לנתבע השני, ואילו הנתבע השני טען כי הם ניהלו רק את ענייניו הכספיים של הראשון. השופטת בחנה את מערכת היחסים בין התובע לנתבעים ברמה המהותית ומצאה כי הנתבע השני אכן היה מעסיקו של התובע. עדות לכך היא העובדה שהנתבעת השנייה הוציאה לתובעת מכתב פיטורים, תלושי שכר בהם צוין התאריך המקורי של תחילת עבודתה של התובעת, וניהלה משא ומתן עם התובעת לאחר סיום עבודתה. בנוסף, מעדותה המהימנה של התובעת עולה כי מנהל הנתבעת השנייה נתן הנחיות לעובדים ולספקים במקום העבודה. על יסוד ממצא זה קבעה השופטת כי הנתבעת השנייה חייבת לתובעת מספר תשלומים הקשורים להעסקתה ולסיום העסקתה. אלה כוללים פיצויי פיטורים בסך 22,880 ש"ח, הודעה מוקדמת בסך 1,449 ש"ח, דמי חופשה בסך 9,936 ש"ח ודמי הבראה בסך 4,221 ש"ח - כולם ישולמו בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין. כמו כן פסקה השופטת לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, בסך 7,500 שקל. הסכומים הנקובים יצברו הפרשי הצמדה וריבית כנדרש בחוק מיום סיום העסקתו של התובע ועד לתשלום מלא. לבסוף, דחתה השופטת את תביעת התובעת לפיצוי הלנה בשל קיומן של חילוקי דעות אמיתיים, אך ניתן לבחון החלטה זו מחדש אם הנתבע השני לא יעמוד בתשלומים הנ"ל בתוך הזמן המוקצב. על פסק דין זה ניתן לערער בבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 יום מקבלתו.