ע"א 61770-03-22

תקציר

פסק הדין דן בתקנות בדבר דחיית תביעה בהליכים אזרחיים בישראל, תוך שימת דגש על תקנות 41(א)(3) ו-180(ג)(1) לתקנות החדשות, המאפשרות דחיית תביעה אם התובע אינו ממלא אחר החלטות או הוראות בית המשפט. התקנות הישנות כללו גם הוראות לדחיית תביעות בשל מחדלי בעל דין. פסק הדין מדגיש את חשיבות ההמצאה הראויה, מתווה את דרכי ההמצאה הקבועות בתקנה 163 לתקנות החדשות ומדגיש כי אין די בהמצאה לאדם בלתי מורשה. במקרה דנן, המערערת נמנעה מלהציג את כתב התביעה ישירות למשיב, אלא מסרה אותו למטפלת, למרות הוראת בית המשפט לעשות כן. השופט מגיע למסקנה כי החלטתו של בית משפט קמא לדחות את התביעה נגד המשיב הייתה מוצדקת בשל חוסר הציות של המערער וניסיונותיו להשיג יתרון פרוצדורלי. יתר על כן, השופטת מסכימה כי אין לתבוע את התביעה כנגד המשיב כדי להימנע מבזבוז זמנו של השופט והמשיב, מה גם שהמערערים הצהירו כי אין בכוונתם לאכוף את פסק הדין. השופט מתייחס גם לעקרון תום הלב ולעקרונות היסוד של התקנות החדשות, תוך הדגשת אחריותו של בית המשפט לנהל הליך תקין והוגן. לבסוף, השופטת מזכירה את האפשרות למנות אפוטרופוס למשיב ומציינת כי יתר הטענות שהעלה המערער חסרות שחר. משכך, נדחה הערעור במלואו, והערבות שהופקדה לצורך הערעור מוחזרת למערער.