בג"צ 5537/91

תקציר

הפסיקה בתיק זה נסובה סביב סמכותה של פרקליטות המדינה וההיבטים הפרוצדורליים הכרוכים בהגשת כתב אישום בגין "עבירה מינהלית" לפי חוק העבירות המינהליות, התשמ"ה-1985. העותר הואשם לפי פקודת מס הכנסה וביקש להמיר את ההליך הפלילי בקנס מינהלי, כפי שנקבע בחוק בגין עבירות מנהליות. בקשתו של העותר נדחתה למרות משא ומתן מוצלח עם פקיד השומה, משום שהמשיב הספציפי (נציב המסים) סירב להסכים לביטול ההליך הפלילי. העותר טען כי כתב האישום פגום מיסודו, וקבע כי הוגש ללא ההצדקה הנדרשת "מטעמים שיירשמו" טרם הגשתו, כמתחייב מסעיף 15 לחוק העבירות המינהליות. בנוסף, טען העותר כי הפרקליטות לא אפשרה לו גישה לרישומים הפנימיים שפירטו את הנימוקים להגשת כתב האישום. בג"ץ הדגיש כי עבירות מנהליות צריכות בדרך כלל לגרור קנסות מנהליים, וחריגה בצורת כתבי אישום צריכה להיות מוכחת על ידי נימוקים שנרשמו בבירור לפני הגשתם. בעוד שהעותר כבר עסק בהליכים בבית משפט השלום, פסק הדין הדגיש כי סדר תקין ומינהל תקין מחייבים שקיפות של הנחיות והחלטות המשפיעות על מעמדם המשפטי של האזרחים. למרות שבסופו של דבר דחה את העתירה, בית המשפט הדגיש את הצורך שההנחיות יהיו פומביות ושלנאשם תהיה הזדמנות לעיין ברשומות הרלוונטיות, תוך שהוא מציין את חובתן של הרשויות להבטיח פתיחות ועקביות ביישום הליכים המשפיעים באופן משמעותי על זכויות הפרט.