ע"ע 68281-02-19

תקציר

פסק הדין דן בפרשנותם של שני חוזים, הסכם עבודה משנת 2003 והסכם פיטורים משנת 2015, אשר שניהם כרוכים במנגנון הצמדה בין שכרו של העובד לבין מדד. השאלה העיקרית היא האם מנגנון הצמדה זה חל לאורך כל תקופת ההעסקה או רק עד להעלאת השכר השנתית הראשונה. בית הדין מצדד בפרשנות לפיה מנגנון ההצמדה נועד להגן על העובד מפני אי ודאות לגבי עיתוי ההעלאה הראשונה ולא נועד להיות התחייבות רב שנתית. לשונו ומבנהו של ההסכם משנת 2003, יחד עם פרקטיקת הצדדים לאורך עשר שנים, תומכים בפרשנות זו. בנוסף, בית המשפט בוחן את הסכם הסיום משנת 2015, המתייחס למנגנון ההצמדה בחוזה הקודם. בשל פקיעת מנגנון ההצמדה עם העלאת השכר הראשונה, התייחסות זו יוצרת קשיים. בית המשפט מפרש סעיף זה באופן עצמאי, ומגיע למסקנה כי יש לחשב את תקופת ההצמדה באופן סביר ובלתי תלוי, כאשר ההצמדה תתבצע אחת לרבעון במהלך תקופת ההצמדה באמצעות ערכים שוטפים. פרשנותו של העובד, המשלבת שכר שוטף עם מדד בסיס היסטורי, נדחית כבלתי טבעית ואינה עולה בקנה אחד עם ציפיותיהם של גורמים סבירים. בית הדין דן גם בזכאותו של העובד להפרשי הפקדה והוצאות, ופסק לטובת ערעורו של העובד בעניין הפרשות לביטוח פנסיוני, קרנות השתלמות ופיצויי פיטורים בגין הפרשי השכר שנפסקו. עם זאת, ערעורו של העובד בנוגע להוצאות נדחה, ומותיר כל צד אחראי להוצאותיו. כמו כן, לאור דחיית ערעורו העיקרי של העובד, פוסק בית המשפט לחברה הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ₪.