ע"א 9980/06

תקציר

פסק הדין של בית המשפט העליון ב-15 במארס 2004 סימן רגע מכונן בתיק שעסק במותו של מיכאל אטינגר, ילד בן 12 שנפל לבור לא מגודר בירושלים. בית המשפט הכיר בזכותו של המנוח לפיצוי בגין אובדן כושר השתכרות עתידי, הפך תקדים של 20 שנה והחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לצורך חישוב מחדש של הנזקים. בית המשפט המחוזי פסק פיצוי על בסיס השכר הממוצע, תוך הימצאות תקדימים משפטיים, שקבעו כי יש להניח את השתכרותם העתידית של קטינים ברמה זו בהיעדר נסיבות חריגות. המערערים טענו לפיצוי גבוה יותר, תוך ציון הרקע המשפחתי והפוטנציאל של המנוח, אך בית המשפט הדגיש כי סטיות כאלה דורשות ראיות ממשיות למסלול הקריירה העתידי של הקטין. בסופו של דבר, בית המשפט אישר את העיקרון לפיו פיצוי צריך להחזיר את אופק האפשרויות של הקטין ולא לחזות מסלולים ספציפיים. פסק הדין אישר מחדש את סטנדרט השכר הממוצע כאמצעי לא מפלה, והבטיח פיצוי הוגן לקטינים מרקעים שונים. בדחותו הן את הערעור והן את הערעור שכנגד, בית המשפט טען כי שוויון חברתי ופוטנציאל צריכים לנסח חישובי פיצוי ולא נקודות מוצא סוציו-אקונומיות, תוך הדגשת המגוון הרחב של הזדמנויות שלכל ילד צריכה להיות גישה אליהן באופן אידיאלי.