בג"צ 5722/12

תקציר

התיק נסוב סביב עתירה הנוגעת להחלטת הרשויות הישראליות שלא לפתוח בחקירה פלילית נגד חוקרי השב"כ שהיו מעורבים בחקירה בשנת 2007. העותרים טוענים כי שיטות החקירה בהן נעשה שימוש מהוות עינויים, ולכן הגנת הצורך אינה ישימה, ומכאן שהיא מצדיקה חקירה. המשיבים מודים בשימוש בשיטות חקירה חריגות, וטוענים כי הדבר נועד למנוע סכנה מיידית לחיי אדם, אך הם חולקים על מלוא טענותיו העובדתיות של העותר ועל סיווגם המשפטי של עינויים. סמכותו של היועץ המשפטי לממשלה בחקירות מסוג זה מעוגנת בפקודת המשטרה, המחייבת ראיות או עניין ציבורי מהותי לפתיחת תיק. הביקורת השיפוטית המצומצמת המותרת בהחלטות כאלה מתערבת רק במקרים של חוסר סבירות קיצוני או תהליכי קבלת החלטות פגומים. במקרה זה, בדיקות מקיפות ובדיקות חוזרות של רשויות משפטיות שונות, לרבות פרקליטות המדינה, אישרו את ההחלטה המקורית שלא לפתוח בחקירה. חוות דעת פורנזיות וחוות דעת של מומחים שהטילו ספק בחוקיות החקירה או טענו לנזקים בריאותיים נחשבו בלתי מספיקות, חסרות אישוש רפואי עכשווי והציגו חוסר עקביות. כך, על סמך ראיות זמינות והערכות חוזרות ונשנות, לרבות שיקולי הגנת הצורך, התקבלה ההחלטה שלא לפתוח בחקירה פלילית. בית המשפט לא מצא סטיית סבירות המחייבת התערבות שיפוטית, והעתירה נדחתה, תוך שהיא מאשרת את חוקיות החקירה במסגרת המסגרות והנהלים המשפטיים שהותוו. פסק הדין מדגיש את האיזון המורכב בין צרכי הביטחון לבין שיקולים משפטיים ושיקולים של זכויות אדם בחקירות המדינה.