עע"מ 5937/14

תקציר

בפסק הדין נדחה הערעור, כאשר בית המשפט אישר את החלטת בית המשפט המחוזי, והדגיש כי לא ניתן להעלות טענות שלא הועלו בהליך מינהלי במסגרת ביקורת שיפוטית. עיקרון זה חל במיוחד על תכנון ובנייה, כפי שהוכח בפסקי דין קודמים כגון פסקי דין של עיריית גבעת שמואל ואל-עתימן. בית המשפט לא מצא עילה לבטל את ממצאי בית המשפט המחוזי בדבר שיהוי של המערערים 13-12, ואף לא מצא טעם בטענותיהם המהותיות של המערערים. המערערים טענו כי ייעוד 80.5% מהמקרקעין לצורכי ציבור משמעותו הפקעה בלתי חוקית, אך טענה זו אינה מבוססת עובדתית. תכנית האב מאפשרת תכנון להפקעות עתידיות פוטנציאליות, אך אינה מקבילה למעשה עצמו, כפי שנתמך בפרשות ראשון לציון ומנדלבאום. בית המשפט הבחין בין חוקיותה של תכנית לבין סוגיית הפיצוי בגין ייעוד קרקע בתכנית המתאר, והציע למערערים לתבוע פיצוי לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. "פרשת בראון" הוגדרה כלא רלוונטית, שכן היא עניינה איחוד וחלוקה מחדש, שאינה ישימה כאן. זאת ועוד, פרשנותם של המערערים לצפיפות הבנייה בתמ"א 35 הייתה חסרת בסיס, שכן חישובי הצפיפות שמורים למוסדות התכנון. טענות נוספות בנוגע לתא 534 נדחו אף הן, מאחר שלא הועלו כראוי קודם לכן. הטענה כי המקרה מצדיק ערעור ארצי נדחתה, מבלי שזוהו השלכות רחבות. ככלל, הערעור נעדר בסיס ענייני, והמערערים חויבו לשלם הוצאות בסך 20,000 ₪ לכל אחת מקבוצות המשיבים. השופט רובינשטיין והשופטת ברון הסכימו עם פסק הדין שניתן על ידי השופטת ד' ברק-ארז ביום 19.7.2015.