ת"א 20193-03-22

תקציר

הנתבעים רכשו מהתובעת בשנת 2016 ארבעה מגרשי מגורים ולא בנו עליהם בתוך 36 החודשים המוסכמים. התובעת תבעה בגין הפרת חוזה, ותבעה פיצוי מוסכם של 10% ממחיר המגרשים, שמסתכם ב-217,387 שקל. הנתבעים טענו כי התובעת אינה זכאית לפיצוי זה, וטענו כי התובעת פעלה בחוסר תום לב והפרה יסודית את החוזה בעצמה. לטענתם, התובעת הפרה את הסכם החכירה עם רשות מקרקעי ישראל, הציגה מצג שווא לגבי זכויותיה למכור את המגרשים, דרשה מהם לחתום על מסמך הפוטר את התובעת מאחריות לעבודות תשתית, סירבה לחתום על תכניות הבנייה ולא קיבלה היתר בנייה. עם זאת, בית המשפט לא מצא טעם בטענות אלה. נקבע כי הנתבעים אישרו לתובעת את הודעת התובעת על קבלת היתרי בנייה בשנת 2017, קיבלו חזקה במגרשים והיה עליהם להשלים את הבנייה עד ספטמבר 2020. הם לא עשו זאת ורק הגישו תוכניות בנייה מתוקנות לאישור בפברואר 2021. בנוסף, הנתבעים לא הוכיחו כי ההפרות הנטענות של התובע היוו הפרה יסודית ולא סיפקו עילה לאי תשלום הפיצוי המוסכם. בית המשפט הפנה לפסק דין קודם נגד הנתבעים, אשר קבע כי הם הפרו את החוזה מן היסוד. מאחר שהנתבעים לא הביאו ראיות לטענותיהם, ובהתחשב בטענות התובע כי סכום הפיצוי היה סביר ומידתי, פסק בית המשפט לטובת התובע. הנתבעים חויבו לשלם לתובע סך של 217,387 ₪, בצירוף שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט, בתוך 30 יום.