המ"ש 12585-11-25

תקציר

במסגרת ניתוח משפטי של החלטת בית המשפט לתעבורה, נבחן את עמדת בית המשפט בנוגע לבקשה להארכת מועד להישפט, תוך התמקדות בעקרונות משפטיים ובחידושים שעשויים לנבוע מההחלטה. **רקע עובדתי:** המבקש, אדיר מנשה, הגיש בקשה להארכת מועד להישפט בגין דוח תנועה שניתן לו ב-13.9.24, בטענה שנהג ללא חגורת בטיחות. המועד האחרון להגשת בקשה להישפט היה 12.12.24. הבקשה הוגשה ב-26.11.25, כמעט שנה לאחר המועד האחרון. **טענות המבקש:** 1. **אירוע אחד, שני דוחות:** המבקש טוען כי נרשמו לו שני דוחות בגין אירוע אחד, דבר המהווה חשש לעיוות דין וכפל הרשעה וענישה. 2. **כפירה בביצוע העבירה:** המבקש כופר בביצוע העבירה וטוען כי היה חגור בחגורת בטיחות, ואף הכחיש זאת בפני השוטר. 3. **שיהוי בהגשת הבקשה:** השיהוי בהגשת הבקשה נבע מלחץ בעסק בשל המלחמה. 4. **כשלים ראייתיים:** המבקש טוען לקיום כשלים ראייתיים בדוח, כגון חוסר התייחסות של השוטר למצב התנועה, למרחק, לזמן הנסיעה ולקשר עין. **טענות המשיבה:** 1. **הגשת הבקשה לאחר המועד:** הבקשה הוגשה באיחור ניכר, חלפה כשנה ממועד דחיית הבקשה במפנ"א. 2. **אין חשש לעיוות דין:** נימוקי הבקשה אינם מצביעים על חשש לעיוות דין. 3. **שגרת מלחמה:** מדינת ישראל נמצאת במלחמה מזה כשנתיים, וקיימת "שגרה" המתנהלת לצדה. **ניתוח משפטי:** 1. **המסגרת הנורמטיבית לבחינת בקשה להארכת מועד:** בית המשפט קבע כי השיקולים לבחינת בקשה להארכת מועד להישפט דומים לאלו הנבחנים בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר. שני תנאים עיקריים נבחנים: א. **סיבה מוצדקת להימנעות מהגשה במועד:** קיום סיבה אמיתית ומוצדקת שלא אפשרה למבקש להגיש את הבקשה בזמן. ב. **חשש לעיוות דין:** אם אי מתן הארכה יגרום לעיוות דין למבקש, היינו, אם לא יינתן לו יומו בבית המשפט. נקודת חידוש או הדגשה בהחלטה היא ההסתמכות על הלכת בית המשפט העליון, כפי שבאה לידי ביטוי בפסקי דין כגון רע"פ 9142/01 סוראיה איטליא נ' מדינת ישראל, המבהירים כי שני התנאים אינם מצטברים, ודי באחד מהם כדי להיעתר לבקשה. 2. **היעדר חובה לקיים דיון במעמד שני הצדדים:** בית המשפט ציין כי אין חובה לקיים דיון במעמד שני הצדדים כאשר מדובר בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר. בענייננו, בית המשפט לא מצא כי המחלוקת בין הצדדים מצריכה בירור עובדתי במעמד הדיון. הדבר נובע מהלכת בית המשפט העליון ברע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם. 3. **היעדר חשש לעיוות דין:** בית המשפט ניתח לעומק את טענת המבקש בדבר חשש לעיוות דין. נקבע כי על המבקש להציג טעמים ממשיים, הנתמכים במסמכים ובראיות, לביסוס טענתו לעיוות דין. טענות כלליות על "כשלים ראייתיים" ללא ראיות קונקרטיות אינן מספיקות בשלב זה. * **כשלים ראייתיים:** טענות המבקש בדבר אי התייחסות השוטר למצב התנועה, למרחק, לזמן הנסיעה ולקשר עין, נדחו מאחר ולא נתמכו בראיות. בית המשפט הדגיש כי שלב זה אינו שלב של מו"מ אלא של בקשה ל"משפט חוזר". * **כפירה בביצוע העבירה:** המבקש טען כי כופר בביצוע העבירה. אך למרות זאת, לא צירף כל ראיה או הסבר ממשי לתמיכה בטענתו. יתרה מכך, בית המשפט מצא בדברי המבקש "ראשית הודיה" ("אני מצטער") וכן בתגובתו לדוח הנוסף ("צודק סליחה. תגובה הרשמית – לא נגעתי לא בטלפון והייתי עם חגורה. תגובה שנייה."). מכאן, שהמבקש לא עמד בתנאים הנדרשים להוכחת טענתו. ההחלטה מחזקת את הכלל כי טענות בדבר פגמים בראיות או כפירה בעובדות, שאינן מלוות בראיות תומכות, אינן מקימות כשלעצמן עילה לביטול פסק דין או להארכת מועד. 4. **רישום שני דוחות בגין אירוע אחד:** המבקש טען כי רישום שני דוחות בגין אירוע אחד אינו ראוי. בית המשפט התייחס לפסק דין של בית המשפט המחוזי (עפ"ת 20547-06-23) שאושר על ידי בית המשפט העליון (רע"פ 7714/23). פסק דין זה קבע כי הנוהל המשטרתי מתיר רישום יותר משני דוחות במקרים של עבירות מסכנות חיים ובריונות בכביש, וכי עבירות של שימוש בטלפון נייד ואי חגירת חגורת בטיחות נחשבות למסכנות חיים. לכן, רישום שני הדוחות במקרה זה תואם את הנוהל והפסיקה. ההחלטה מדגישה את ההבחנה בין עבירות שונות, גם אם בוצעו במסגרת אירוע תנועה אחד, וכי אין פסילה אוטומטית ברישום דוחות נפרדים בגינן, אם הן נחשבות למסכנות חיים. 5. **שיהוי בהגשת הבקשה:** זהו אחד השיקולים המרכזיים לדחיית הבקשה. המועד האחרון להגשה היה 12.12.24, והבקשה הוגשה ב-26.11.25 – עיכוב של כשנה. המבקש טען כי השיהוי נבע מלחץ עסקי עקב המלחמה. בית המשפט דחה טענה זו, וקבע כי: * השיהוי ניכר ומשמעותי, ולא ניתן לו הסבר מספק. * ההחלטה מסתמכת על הלכת בית המשפט העליון (כגון רע"פ 332/19, רע"פ 1896/18, רע"פ 1307/20, רע"פ 5919/19) הקובעת כי במקרים של שיהוי משמעותי ללא הצדקה ראויה, יש לדחות את הבקשה. * ההוראה בסעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי, המאפשרת הארכת מועד, דורשת "סיבות שלא היו תלויות במבקש" ו"הגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה", או "נימוקים מיוחדים". המקרה של המבקש לא עמד בתנאים אלו. 6. **עקרון סופיות הדיון:** בית המשפט הביע את מחויבותו לעקרון סופיות הדיון, וקבע כי אין להשתמש בסמכותו להאריך מועדים כדבר שבשגרה. הדבר תואם את ההלכה שנקבעה בע"פ (ב"ש) 4252/07 נאוה משיח נ' מדינת ישראל. החלטה זו מדגישה את האיזון בין זכותו של הנאשם לקבל את יומו בבית המשפט לבין הצורך בשמירה על יעילות המערכת המשפטית והסדר הדיוני. **סיכום והשלכות:** ההחלטה לדחות את הבקשה להארכת מועד להישפט מבטאת גישה מחמירה יחסית לגבי הגשת בקשות לאחר המועד הקבוע, במיוחד כאשר השיהוי ניכר ואינו מוסבר כראוי. בית המשפט שקל בקפידה את כל טענות המבקש, אך מצא כי אין בהן כדי להצדיק סטייה מהכלל המחייב עמידה במועדים הקבועים בחוק. **חידושים משפטיים או הדגשות:** * **אי-הסתפקות בטענות כלליות:** ההחלטה מדגישה את הצורך בהצגת טענות מבוססות ונתמכות בראיות, במיוחד בנוגע לחשש לעיוות דין ולכפירה בביצוע העבירה. * **החשיבות של מועדים:** ההחלטה מהווה דוגמה ליישום מחמיר של עקרון סופיות הדיון, כאשר שיהוי משמעותי ללא הצדקה מספקת מוביל לדחיית הבקשה, גם אם היו טענות לגבי כשלים ראייתיים או רישום כפיל של דוחות. * **הפרדה בין עבירות:** ההחלטה מאששת את האפשרות לרשום דוחות נפרדים עבור עבירות שונות, גם אם הן בוצעו כחלק מאירוע אחד, כאשר מדובר בעבירות הנחשבות למסכנות חיים. בסופו של דבר, ההחלטה מדגימה את הפרקטיקה המשפטית לפיה, הגם שקיימות סמכויות גמישות לבתי המשפט, אלו יופעלו רק במקרים המצדיקים זאת באופן מובהק, תוך איזון בין זכויות הנאשם לבין הצורך בשמירה על סדר דיוני, יעילות שיפוטית ועקרון סופיות הדיון.