ע"א 26301-12-16

תקציר

הערעור עוסק במעמדו של דייר בדירה והאם יש לפנותו או לא לאחר מות אמו. אביו של הדייר חתם על הסכם שכירות מוגנת לדירה בשנות החמישים, ובהמשך נישא לאמו של הדייר. בני הזוג החליטו "לרכוש" את הדירה כולה לאחר ששתי משפחות אחרות עזבו את הבית, והאב חתם על הסכם נוסף על הדירה כולה בשנת 1967. אמו של הדייר לא חתמה על אף אחד מההסכמים. לאחר פטירת האב בשנת 1987, הפכה האם לדייר מוגן ולאחר מכן נפטרה בשנת 2009. המערערת רכשה את הדירה מהבעלים בשנת 2014 כדירה תפוסה ובהמשך דרשה את פינוי הדייר. בית המשפט בחן האם אמו של הדייר הייתה דיירת מקורית או נגזרת. השופט רביד קבע כי האם היא דיירת נגזרת ועל המשיב לפנות את הדירה מאחר שלא עמד בתנאים של דייר דחוי. השופט רביד דחה גם את טענות המניעה והצדק נגד המערער. מנגד, השופט ורדי דחה את הערעור וקבע כי האם היא דיירת מקורית ויש לדחות את הערעור. הוא הדגיש את העוול שבפינוי הדייר שהתגורר בדירה כמעט כל חייו, בעוד המערער רכש את הדירה בידיעה שהיא תפוסה ותכנן לעשות רווח עתק מפינוי הדייר. השופט שנלר הצטרף לחוות דעתה של השופטת רביד וקבע כי מעמדה של האם נגזר ממעמדו של בעלה והשוכרת לא עמדה בדרישות להיות דיירת דחויה. לפיכך התקבל הערעור והדייר חויב לפנות את הדירה ולפצות את המערער.