ע"א 38574-12-11

תקציר

הערעור מתמקד בשאלה האם יש לכבול את המוסד לביטוח לאומי בתוצאות ההתדיינות בין נפגע לבין גורם נפגע (איילון) בנוגע לתביעת פיצויים. המל"ל מבקש לערער על החלטת הערכאה הנמוכה יותר, ששללה מהם את יומם בבית המשפט ואת הזכות לטעון כי צד אחר, קרנית, אחראי לפיצוי הנפגע. בית המשפט בוחן את דוקטרינת "הקרבה המשפטית" ואת כלל ההשתק על ידי מעשה בית דין, המונע התדיינות חוזרת של עילת תביעה שכבר הוכרעה על ידי בית משפט מוסמך. הדיון נסוב סביב תחולתם של עקרונות אלה על תביעת המל"ל להשבת רכוש. מסקנת פסק הדין היא כי אין קשר משפטי בין המל"ל לבין איילון המצדיק לשלול מהמל"ל את זכותו למשפט הוגן. מספר סיבות תומכות במסקנה זו. ראשית, המל"ל אינו חולק על העובדות אלא רק על המסקנה המשפטית בדבר תחולתה של חזקה מרבית בחוק הפיצויים. מאחר שאיילון בחרה שלא לערער על החלטת המל"ל מסיבות לא ידועות, נראה כי החלטתה התבססה על אינטרסים שלה, שעשויים להיות שונים מאלה של המל"ל. שנית, סעיף 9 לחוק גמלת נזקי גוף, המאפשר למוטב להשתמש בהחלטות שיפוטיות בעניין אחריות, אינו חל באופן הדדי על המל"ל. שלישית, המל"ל לא קיבל הודעה על תביעת הנפגע נגד הנפגע ולכן לא ניתן לצפות ממנו להצטרף להליך. לבסוף, שיקולים מערכתיים אינם גוברים על זכותה של המל"ל למשפט הוגן, מה גם שהערכאה הנמוכה יותר חזרה בה מאז מפרשנותה לחזקה המרבית. משכך, הערעור מתקבל, פסק דינו של בית משפט קמא נדחה, והתיק מוחזר להכרעה לגופה של טענת המל"ל, לרבות סוגיית החבות. קרנית חויבה לשלם את הוצאות הערעור של המל"ל ואת שכר טרחת עורך הדין.