ת"א 18650-11-13

תקציר

השופט דוחה את טענת התובע ומציין מספר נימוקים. ראשית, תקופת ההתיישנות חלפה: למעלה מ-42 שנים חלפו מאז בוטל חוזה השכירות בשנת 1971, והתובעת לא סיפקה הצדקה מספקת לשיהוי בהגשת התביעה, שהוגשה רק בשנת 2013. עוד מציינת השופטת כי התובעת לא התייחסה בסיכומיה לסוגיית ההתיישנות, שהיא עילת דחייה בפני עצמה. בנוסף, השופטת בוחנת בקפידה לגופה של התביעה ומוצאת כי טענות התובעת נגד ביטול חוזה השכירות אינן משכנעות. מהראיות עולה כי הדיירים בנכס שנפטרו אכן ויתרו על זכויותיהם; הם עזבו את המקום ואף העבירו את הזכויות הללו לאדם אחר. השופטת מצביעה על כך שטענת התובעת כי נעשה שימוש לרעה בייפוי הכוח שניתן לעמידר – הארגון שניהל את הנכס – אינה תקפה, שכן התובעת הייתה מודעת לכך כבר בשנת 1991, ובכל זאת לא פעלה עד זמן רב לאחר מכן. השופט מגיע למסקנה כי השיהוי בהגשת התביעה פגע ביכולתם של הנתבעים לטעון הגנה מוצלחת, ולכן התביעה להשבת חוזה השכירות נדחית. התובע חויב לשלם לנתבעים שכר טרחת עורך דין, בסך 5,000 ₪, בתוך 60 יום.