ע"פ 4351/00

תקציר

בית המשפט העליון אישר את הרשעתם של שני מערערים, אב ובנו, על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים בגין מעורבותם בקטטה אלימה שהביאה למותו של אדם. המערער מס' 1, דאוד, הורשע בתקיפה בכך שהכה את הקורבן בעורפו באלת עץ. המערער מס' 2, ג'מאל, הורשע בהריגה לאחר שדקר את הקורבן בירכו בסכין קצבים, תוך גרימת איבוד דם מופרז שהביא למותו של הקורבן. בית המשפט המחוזי זיכה את ג'מאל מהעבירה של הריגה בשל חוסר ודאות לגבי מודעותו לתוצאה הקטלנית, ובמקום זאת הרשיע אותו בעבירה הפחותה של גרימת מוות ברשלנות. הן המדינה והן המערערים ערערו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט העליון דחה את ערעורם של המערערים, והסכים עם קביעת הערכאה הנמוכה יותר כי מעשיהם לא היו מתוך הגנה עצמית. באשר לערעור המדינה, קבע בית המשפט העליון כי יש להרשיע את ג'מאל בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין. בית המשפט קבע כי ניתן להשתמש בחזקות עובדתיות כדי לבסס את היסוד הנפשי של העבירה, ובמקרה זה ניתן להניח את מודעותו של ג'מאל לאפשרות של גרימת מוות בהתבסס על נסיבות הדקירה. חזקה זו לא הופרכה, מה שהוביל למסקנה כי לג'מאל היה היסוד הנפשי הנדרש לעבירת ההריגה. עם זאת, השופטת ביניש הדגישה את הצורך במודעות לאפשרות של מוות בעבירת הריגה לאחר התיקונים לחוק העונשין, כאשר השופטת חשין הוסיפה הערה לשונית על המונח "דקירה". פסק הדין החזיר את התיק לבית המשפט המחוזי להמשך ההליכים בנוגע לגזר דינו של ג'מאל.