ע"פ 7090/15

תקציר

לאחר עיון בפסק דינו של בית משפט קמא, בעדויות, בראיות ובערעורים שהוגשו על ידי הצדדים, הוחלט לדחות את הערעור על הרשעתו של המערער ברצח שלי דדון. ערכאת הערעור הדגישה את רתיעתה הכללית מהתערבות בקביעותיהם העובדתיות של בתי משפט קמא בשל קרבתם לעדויות עדים ויכולתם להעריך מהימנות. עם זאת, קיימים חריגים אם ההחלטות מבוססות אך ורק על ראיות בכתב, או אם מתגלים פגמים משמעותיים בהערכות מהימנות העדים. במקרה דנן, ראיות משמעותיות הצביעו על אשמתו של המערער, לרבות ראיות DNA שנמצאו על ציפורנו של המנוח וחוסר עקביות בהודעותיו השונות של המערער. הדנ"א שלו תאם את הדגימה שנמצאה בזירת הרצח עם הסתברות של אחד ל-48,000 מיליארד, מה שקשר אותו מאוד לפשע. בית משפט קמא דחה הסברים חלופיים להימצאות הדנ"א שלו, וקבע כי הם בלתי סבירים וחסרי בסיס. ראיות נוספות כגון דמו של הקורבן במונית ועדויותיו הסותרות של המערער תמכו אף הן באשמתו. המערער ערער גם על קבילותן ומשקלן של הודאותיו, וטען כי הן הושגו בתנאי כפייה. עם זאת, בית המשפט מצא את שיטות החקירה בגבולות סבירים ולא ראה פרקטיקות כפייה שיש בהן כדי לפסול את ההודאות. באשר לגזר הדין, הנושא המרכזי היה סכום הפיצוי של הורי הקורבן. בית המשפט פסק פיצוי מקסימלי של 258 אלף שקל במקום 516 אלף שקל שנפסק במקור. פסק הדין דבק בתקדימים משפטיים רלוונטיים, ובפרט בכל הנוגע לתקרות פיצוי בתיקים פליליים. בסופו של דבר, פסק הדין נגד המערער בגין רצח התקבל, תוך התאמת הפיצויים לאמות מידה משפטיות.