רע"א 1644/15

תקציר

בבואו לבחון את התיק, הגיע בית המשפט למסקנה כי יש להתייחס לרשות הערעור כאילו הוגש ערעור ולהתקבל באופן חלקי. הסוגיה המרכזית סובבת סביב הסדרי תביעה ייצוגית, שבהם פשרות מגדירות את זכויותיהם של כל חברי הקבוצה ללא מעורבותם, מה שמעלה חשש לניגודי עניינים פוטנציאליים בין המייצגים את הקבוצה לבין חברי הקבוצה. סעיפים 18 ו-19 לחוק התובענות הייצוגיות נועדו למנוע קנוניה על ידי דרישת אישור בית המשפט להסדרים, תוך הבטחת היותם של הסכמים הוגנים וסבירים. בית המשפט הדגיש את חובתו לבחון ביסודיות את הסדרי הפשרה המוצגים באמצעות סעיפים אלה, נוכח הדומיננטיות של פשרות בתובענות ייצוגיות. דחיית ההסדר המוצע על ידי בית משפט קמא נבעה בעיקר מהיעדר נתונים עצמאיים על סכום הפיצוי, שהוערך בתחילה בכ-124 מיליון ש"ח אך הוצג בהמשך כ-5 מיליון ש"ח ללא הצדקה מספקת. בית המשפט סבר כי ניתן להתמודד עם ספקות אלה באמצעות הכלים המשפטיים שניתנו לו, ומצביע על כך ששגה בית משפט קמא בכך שלא מיצה אפשרויות אלה. למרות שהצדדים לא המירו את הפיצוי המוסכם לתרומה כספית ציבורית, בית המשפט מצא כי אין בכך די כדי לדחות את בקשת הפשרה, תוך הדגשת הקושי בזיהוי מדויק של נפגעים והאפשרות לפיצוי קבוצתי לפי סעיף 20(ג) לחוק התובענות הייצוגיות. לפיכך, הערעור התקבל, תוך ביטול החלטת בית משפט קמא ודרישה לבחינה מחודשת של הסכם הפשרה, תוך מינוי בודק שיעריך את תנאי הפשרה. החלטה זו גם ייתרה שיקולים מיותרים לגבי כל בקשה מוסכמת להתאמות פרוצדורליות.