עמ"נ 20420-07-12

תקציר

פסק הדין דן בדרך הפעולה הראויה לטיפול בתביעת הפליה הקשורה לארנונה. בית המשפט קובע כי הגישה הנכונה היא הגשת עתירה מנהלית, ולא לפי חוק העררים. זאת, משום שטענת ההפליה קשורה למעשה החקיקה עצמו, ומחייבת בירור נפרד. בנוסף, טענות המשיב התמקדו בעיקר בסמכות ולא במהות, ולכן מתבקשת דיון רחב יותר. פסק הדין מתייחס גם לטענת המערערת בדבר חיוב הארנונה בגין שטח מרתף. המערערת טענה כי יש להחיל פרשנות מרחיבה למונח "וילה", אשר תפחית את שיעור המס. עם זאת, בית המשפט חולק על כך, וקובע כי הנכס אינו עומד בקריטריונים להגדרת "וילה", והניסיון להחזיק את החבל חזק בשני קצותיו – לטעון כי מדובר בוילה לצורכי הפחתת מס תוך שהוא טוען כי אין מדובר בוילה או בבית פרטי – אינו עקבי. לפיכך, בית המשפט קובע כי יש לכלול את שטח המרתף בשטח הכולל של הנכס לצורכי חישוב מס. כמו כן, פסק הדין בוחן את חיוב הארנונה בגין שטחו המקורי של הנכס, ומוצא כי קביעותיה העובדתיות של ועדת הערר היו סבירות ומנומקות כראוי, ועל כן אין להתערב בהן. הוועדה קבעה כי שטחו המקורי של הנכס קטן מכפי שטענה המערערת, ובית המשפט מאשר החלטה זו, בציינו כי הוועדה בחנה את הראיות שהוצגו. לסיכום, בית המשפט מחליט לדחות את הערעור, שכן הוא אינו מוצא את החלטת ועדת הערר בלתי סבירה, ומורה כי כל צד יישא בהוצאותיו המשפטיות. פסק הדין ניתן בהעדר הצדדים וחתום על ידי השופט צ' צור.