עב"י 6451-03-24

תקציר

פסק הדין בערעור הוא לטובת המערער, שהורשע בעבירות משמעת הקשורות לאמירות כוזבות שנאמרו במהלך בקשתו לתפקידים שונים בשירות המדינה. פסק הדין המקורי של בית הדין הרשיע אותו על סמך המסקנה שהמערער אמר אמירה שאינה אמת, גם אם בתמימות. עם זאת, ערכאת הערעור מצאה כי נקודת המוצא צריכה להיות קביעת היסוד הנפשי של המערער על ידי בית הדין, אשר אופיין כ"טעות" שנעשתה ללא מודעות. בית המשפט פירש את הקביעות העובדתיות כך שהמערער פעל מבלי לדעת שהודעתו אינה נכונה. עבירות המשמעת הנדונות דורשות יסוד נפשי של כוונה או רשלנות, ובית המשפט לא קיבל כי די ברשלנות לבדה במקרה זה. תכליתן של ההתבטאויות הנדרשות מהמערער – להצהיר על כל הליך משמעתי שננקט נגדו – היא בראש ובראשונה לטובת נציבות שירות המדינה, אשר מנהלת הליכים אלה ובוחנת בקשות לתפקידים בשירות המדינה. הרציונל של המדינה לחייב הצהרות כאלה הוא להימנע מהפתעת מועמדים במהלך בחינותיהם. בית הדין מצא בעייתיות לייחס למערער רשלנות, נוכח היעדר נוהל ברור לעובדי ציבור לברר אם תלויות ועומדות נגדם חקירות משמעתיות. זאת ועוד, המערער עשה מאמצים לברר את מצב הדברים האמיתי באמצעות פנייה לייעוץ של בא כוח ופנייה לגורמים הרלוונטיים, לרבות מזכירות בית הדין המשמעתי. התנהלות גורמי המדינה, שלא השיבו לפניותיו, תרמה לכישלונו. נוכח הפתעתו של המערער עם היוודע דבר ההליכים המשמעתיים נגדו, הראיות מצביעות על כך שלא היה מודע לקיומם. לפיכך, הערעור מתקבל, פסק הדין המקורי מתבטל והמערער זוכה מעבירות המשמעת. החלטה זו התקבלה ללא נוכחות הצדדים ועל בסיס השיקולים שפורטו לעיל.