עמ"ש 4326-03-22

תקציר

המקרה נסוב סביב השימוש בזרעו של קטין שנפטר לצורך הולדת ילדים לאחר מותו. השאלה המרכזית הייתה האם שגה בית משפט קמא בקובעו כי אין להכיר משפטית ברצונו של הקטין בדבר השימוש בזרעו. השופט נפתלי שילה מגיע למסקנה כי צדק בית משפט קמא בפסק דינו, שכן לא הוכח כי הקטין רצה שזרעו ישמש למטרה זו. השופטת מדגישה את מורכבות הסוגיה, בעיקר כשמדובר בקטינים, ומדגישה את הצורך בראיות ברורות ומשכנעות לרצונו של המנוח, שלא הובאו במקרה זה. למרות שהמחוקק מכיר ברצונם של קטינים מעל גיל מסוים במצבים ספציפיים, אין זה ראוי להניח את יכולתו של קטין לגבש חוות דעת בעלת תוקף משפטי בעניין זה. השופט מציע להותיר את השאלה הרחבה יותר של רצונו של קטין בהמשכיות לאחר מותו ללא פתרון ומציע לדחות את הערעור, מה שקורה בסופו של דבר. המשנה לנשיא שאול שוחט והשופטת עינת רביד מסכימים עם פסק דינה המנומק היטב של השופטת שילה, ומדגישים את היעדר הראיות המשכנעות בדבר רצונותיו של הקטין. השופט רביד מדגיש את מורכבות הסוגיה ומצביע על חוקים ותקנות רלוונטיים הנוגעים לתרומת ביציות והשתלות איברים, תוך הדגשת הצורך לגשת למקרים כאלה בזהירות.