עת"מ 34218-12-13

תקציר

עיקר המחלוקת במקרה זה נסובה סביב התנגדותו של העותר להיטל סלילה שהטילה הרשות המקומית על נכסים הגובלים בדרך שנסללה לאחרונה. העותרת טוענת כי ההיטל אינו מוצדק משום שסלילת הכביש מומנה בחלקה על ידי גורם חיצוני, קרי משרד התחבורה, ולא רק על ידי הרשות המקומית. כך, טוענת העותרת כי הקשר הכלכלי הנדרש בין ההיטל לבין ההטבה המתקבלת מנותק. זאת ועוד, העותרת מערערת על גובה ההיטל הנדרש, בטענה כי הרשות המקומית החילה תעריף שגוי ולא מדדה במדויק את רוחב הכביש. פסק הדין של בית המשפט מצדד ברשות המקומית, דוחה את טענות העותר ומאשר את היטל הסלילה. בפסק הדין מוסבר כי שיטת ההיטלים דורשת ריבית הטבה מינימלית, כלומר הנכס גובל בדרך הסלולה, והכספים הנגבים משמשים במיוחד לסלילה. חשוב לציין כי ההיטל לא נועד לממן את סלילת הכביש הגובל בלבד אלא לתרום לסלילת כל הכבישים והמדרכות בשטח הרשות המקומית. הבחנה זו, מדגיש פסק הדין, מנתקת את עלות סלילת הכביש הספציפי מגובה ההיטל המוטל על נכסים גובלים. בית המשפט מבהיר כי ההיטל הוא סוג של תשלום חובה עבור שירות הניתן, להבדיל ממס, שכן הוא מציע פיצוי ישיר. בנוסף, צוין בפסק הדין כי השתתפותה של הרשות המקומית במימון הפרויקט, גם אם חלקית, עונה על דרישת החיבור הכספי. מחזקת התקינות של הרשות משתמע כי היא השתתפה במימון הפרויקט במידה הנתבעת, דבר שאינו סותר די הצורך על ידי העותר. פסק הדין מתייחס גם לטענת העותרת בדבר תחולה שגויה של תעריפי התעריף, ומסביר כי הרשות המקומית אכן החילה את התעריף הראוי על נכסים הגובלים בדרכים שנסללו לפני שנת 1998. הצמדת שיעור זה על ידי הרשות למדד המחירים לצרכן הינה חוקית ואינה מהווה טעות. לבסוף, מקבל בית המשפט את מדידות רוחב הכביש על ידי הרשות המקומית, אשר נערכו כדין ובהזדמנויות שונות, דבר המקנה להן אמינות רבה יותר ממדידות העותר. אשר על כן, העתירה נדחית במלואה, והעותר נדרש לשאת בהוצאות המשפט של הרשות המקומית.