ע"א 546/04

תקציר

התיק סובב סביב תביעה שהגישה שירותי בריאות כללית נגד עיריית ירושלים בגין גביית אגרות פינוי אשפה שלא כדין, שסווגו כארנונה בין השנים 1993-1999. למרות פטור הקבוע בחוק מתשלום מסים אלה, המשיכה העירייה לגבות את האגרות עד לנקיטת הליכים משפטיים בעקבות תביעה דומה נגד עיריית חיפה. שני הגופים ערערו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, שם נקבע כי האגרות נגבו שלא כדין מאחר שלא ניתן להבדיל בינן לבין ארנונה. בית המשפט הדגיש את היעדר ההסמכה לאגרות אלה במסגרת חקיקה ראשית וקבע כי הגבייה היא אמצעי לעקוף את הפטור. בעוד העירייה טענה נגד השבת רכוש בטענה למצוקה כספית, בטענה שהאגרות שימשו לשירותי אשפה בפועל, נמצא כי הסכומים שנגבו אינם תואמים את עלויות השירות, ואין ראיות מהימנות המצביעות על כך שהמוסד מחויב על פי חוק לשלם עבור השירות. פרשת מכון כושר עמוס חיזקה את עקרון ההשבה בגין מעצר כספים שלא כדין, וקבעה תקדים לפיו היעדר זכות או סמכות משפטית ברורה מחייב פירעון. בשל אכיפה לא עקבית ומודעות מצד עיריית ירושלים לאי חוקיות פוטנציאלית מאז חוזר משרד הפנים משנת 1992, נדחו טענותיה בדבר תום לב וטעות בלתי נמנעת. החובה לציית להליכים משפטיים, לקיים נוהלי גבייה עקרוניים ואחריותן של רשויות השלטון לתקן פעולות בלתי חוקיות, המודגשת על ידי האינטרס הציבורי של המשפט הציבורי, מיסגרו את ההשבה. מתוך הכרה בעקרון החוקיות, פסק הדין קבע פירעון מלא בתוספת ריבית לשנים 1993-1999 תוך שלילת מגבלות הנדונות לעתים קרובות בתביעות ייצוגיות. ערעורה של העירייה נדחה, והערעור הנגדי של כללית התקבל באופן חלקי, תוך אכיפת השבה המונעת כל התנגדות לסיבתיות של שיהוי או אי בהירות בתום לב. פסק הדין מדגיש את הדבקות במסגרות סטטוטוריות ומנהליות, כאשר שיקולי ההסתמכות של תקציב העירייה מעיבים על קדימות של אכיפה צודקת של עקרונות משפטיים.