ת"צ 25737-02-15

תקציר

התובעת, שרבט, מקיימת קשרים עסקיים עם הנתבע, בנק לאומי, מזה שנים רבות. שרבט תבע את הבנק לאשר תביעה ייצוגית על בסיס מדיניות הבנק לסמן חלק מהלקוחות כטעונים בדיקה לפני מתן שירותים בנקאיים. התובעת טענה כי מדיניות זו אינה לגיטימית, אינה סבירה ומפרה את חובת הגילוי של הבנק כלפי לקוחותיו. התובע טען כי הבנק משתמש במדיניות זו כדי להדיר לקוחות באופן שרירותי, ולנקום בלקוחות שתבעו את הבנק בעבר, מבלי ליידע אותם. הבנק טען כי המדיניות משרתת את התכלית הסבירה של שמירת מידע רלוונטי על הלקוחות לשימוש פנימי בלבד, וככלי לניהול סיכונים פיננסיים. עוד ציין הבנק כי המדיניות לגיטימית ועולה בקנה אחד עם עמדת המפקח על הבנקים ופסיקה קודמת. בית המשפט בחן את הראיות והטיעונים שהציגו הצדדים. היא הגיעה למסקנה כי התובע לא סיפק כל תשתית עובדתית לטענותיו, שהתבססו על הנחות ורגשות אישיים. בית המשפט קיבל את עמדת הבנק כי הפוליסה משרתת תכלית עסקית ראויה והיא סבירה ולגיטימית. עוד נקבע כי לבנק אין חובה ליידע את הלקוחות על קיומו של שטר כזה, שכן מדובר בכלי פנימי שאינו מגביל את גישת הלקוחות לשירותים בנקאיים. כמו כן, בית המשפט מצא כי התנהלותו של התובע עוררה חשש ליכולתו לייצג את הקבוצה בתום לב, שכן הוא השתמש באיומים וניסה להפעיל לחץ אישי על נציגי הבנק. בסופו של דבר, דחה בית המשפט את הבקשה לאישור התובענה הייצוגית, הורה לתובע לשלם לבנק הוצאות בסך 50,000 ₪, והדגיש כי טענות התובע אינן נתמכות ואינן סבירות.