עת"מ 1453/06

תקציר

העותרים ביקשו מבית המשפט להכריז על "הפקעת" אדמותיהם על ידי העירייה כבטלה, ולהשיב להם את הקרקע. בעתירה נטען כי העברת אדמותיהם לעירייה, כמתחייב מהתב"ע המאושרת, נעשתה בכפייה וללא פיצוי הולם, ולפיכך מהווה הפקעה. המשיבים טענו כי יש לדחות את העתירה משום שבית המשפט נעדר סמכות בעניין; את הבקשה, אם בכלל, יש להפנות לבג"ץ. בנוסף, טענו המשיבים כי העותרים פעלו בחוסר תום לב, וכי תביעתם פסולה בשל תקופת השיהוי הארוכה. הקרקע המדוברת מעולם לא הופקעה באופן פורמלי, והועברה לעירייה בעסקת "מכירה ללא תמורה". בית המשפט מצא כי העברת הקרקע נעשתה ביוזמת ובהסכמה על כל הצדדים, והעותרת זכתה להטבות תכנוניות משמעותיות כתוצאה מכך. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי העסקה לא הייתה כופה, וההטבות התכנוניות שהתקבלו היוו "תמורה אחרת" בעלת ערך כספי. לכן, לקיחת הקרקע לא הייתה הפקעה, אלא העברה מרצון. השיהוי הניכר בטענה אחרת, עד 54 שנים לאחר פרסום התוכנית, מעיד על כך שהתביעה נזנחה. העתירה להשבת הקרקע נדחית, והעותר חויב בתשלום שכר טרחת עורך הדין של המשיבים.