דב"ע שם/2255 - 01

תקציר

המשיב בתיק זה הוא א' מאיר, מטעם המוסד לביטוח לאומי. פסק הדין נסוב סביב זכאותו של יחיד, המערער, לקצבת נכות מכוח הסכם ניידות של ביטוח לאומי. למערער נקבעה בעבר דרגת נכות של א-3, המזכה אותו בהטבות מסוימות. עם זאת, קביעה מאוחרת יותר של רופא מוסמך קבעה כי נכותו נופלת תחת קטגוריה אחרת, ו-6, מה שהביא לאחוזי נכות נמוכים יותר ושלל את קצבתו. הטענה המרכזית בפסק הדין היא האם קביעה קודמת של נכות על ידי רופא מוסמך מחייבת לעד את הוועדות הרפואיות לעררים. בית המשפט קבע כי אמנם קביעה מוקדמת אינה צריכה לחייב החלטות עתידיות ללא הגבלת זמן, אך התעלמות מהערכות קודמות תפגע באמינות המנגנון המקצועי של הסכם הניידות. השופטים קבעו כי לוועדות רפואיות מאוחרות יותר צריכה להיות סמכות להחליט בעצמן, אך עליהן להתחשב גם בהחלטות קודמות ולספק הצדקות אם הן חורגות מהן. באשר לעניינו של המערער, קיבל בית המשפט את ערעורו בשל הסטייה הבלתי מוסברת מהקביעה הקודמת. העניין יוחזר לוועדה הרפואית לעררים לדיון חוזר בהחלטה משנת 1977. על הוועדה לאשר מחדש את הקביעה הקודמת של א-3 או לספק נימוק להקצאת קטגוריית נכות אחרת. זאת ועוד, קבע בית המשפט כי זכויותיה של המערערת בעניין הלוואה עומדת לרכישת רכב, אשר ניתנה על בסיס הקביעה המקורית א-3, נותרו בעינן. זאת, משום שההחלטה בעניין ההלוואה הייתה סופית והתבססה על מצבה של המערערת באותה עת. כן חויב המוסד לביטוח לאומי להחזיר למערער את הוצאות נסיעתו לירושלים לצורך הדיונים. פסק הדין ניתן ביום 2.6.81.