רע"ב 4865/04

תקציר

אסיר ישראלי, שהורשע בהריגה ונידון לחמש עשרה וחצי שנות מאסר, נמלט במהלך חופשה של 72 שעות ונמלט מהארץ. הוא נעצר בבלגיה בעקבות בקשת הסגרה מישראל והוחזק שם מספר חודשים עד שהוחזר לישראל להמשך ריצוי עונשו. השאלה שעמדה בפני בית המשפט הייתה האם יש לנכות את תקופת המעצר בחו"ל מגזר הדין המקורי. בית המשפט קבע כי תקופת המעצר בחו"ל אכן צריכה להיכלל בחישוב עונשו של האסיר, למרות טענות המדינה נגדו. פסק הדין התבסס על סעיף 11 לחוק העונשין, הקובע ניכוי כל תקופת מאסר או מעצר בחו"ל בגין אותה עבירה, וכן על שיקולים של זכויות יסוד לחירות והיעדר שיקול דעת במסגרת המשפטית הנוכחית. בעוד המדינה טענה כי קבלת הניכוי עלולה לעודד בריחת אסירים לחו"ל, בית המשפט מצא טענה זו ספקולטיבית ולא משכנעת. פסק הדין הדגיש את חשיבות החירות האישית ואחידות הטיפול במקרים דומים, וקבע כי ככלל יש לספור את תקופת המעצר בחו"ל לצורך העונש, אלא אם כן קבע בית המשפט אחרת בנסיבות חריגות. במקרה הספציפי הזה, לא הייתה הצדקה שלא לנכות את מלוא תקופת המעצר הזר מעונש המאסר הישראלי. השופטת פרוקצ'יה הסכימה עם החלטת הרוב, אך הציעה לשלב את סעיף 43 לחוק העונשין כדי להקנות לבתי המשפט שיקול דעת במקרים מסוימים.