ע"א 19/04

תקציר

המערערים טענו כי אין לחייב אותם בהיטל השבחה המוטל על הבעלים או החוכר במשך דורות של זכות בקרקע, שכן אין להם זכות בקרקע. עוד טענו כי אין לגבות את ההיטל מאחר שההשבחה היא תוצאה של תוכנית מתאר ארצית. לבסוף, הם טענו כי השמאי המכריע טעה בהערכתו. עם זאת, בית המשפט מצא כי יש לסווג את זכויות המערערים במקרקעין כזכויות חכירה לדורות, וככאלה הם חייבים בתשלום היטל השבחה. ההיטל נגבה כאשר חל שיפור בשווי המקרקעין, שיכול להתרחש באמצעות הרחבת זכויות ניצול או בדרך אחרת, לאחר אישור תכנית מקומית או מפורטת. בעוד שבדרך כלל הוא נגבה לאחר אישור תוכנית מקומית, ניתן להטיל את ההיטל גם לאחר אישור תכנית ארצית מפורטת, הנופלת תחת אותה קטגוריה של תוכנית מקומית במקרה זה. עוד קבע בית המשפט כי קביעתו של השמאי המכריע כי חל השבחה במקרקעין הייתה סבירה ובחר שלא להתערב בהערכתו. משכך, נדחה הערעור, והמערערים חויבו בתשלום שכר טרחת עורך דין והוצאות.