עב"ל 62170-09-20

תקציר

הערעור, שעניינו מחלוקת על טיב יחסי העבודה בין המערערת למשיב, נדחה, ופסק דינו של בית הדין האזורי מתקבל. בית הדין האזורי קבע, ובצדק, כי המערער לא הצליח לבסס יחסי עובד-מעביד בינו לבין המשיב. קביעותיו העובדתיות של בית המשפט, שהתבססו על הראיות והעדויות המהימנות, קבעו כי המשיב, ששכר קבלן לביצוע עבודות בנייה, לא היה מעסיקו של המערער. הקבלן היה אחראי על ניהול העבודה, לרבות העסקת עובדים, ושכרו של המערער שולם על ידי הקבלן. בנוסף, בצדק קבע בית המשפט כי הצגתו של המשיב את עצמו כמעסיק בפני הרשויות אינה מעידה מטבעה על יחסי עובד-מעביד, במיוחד בהתחשב בהסברו של המשיב לכך. נטל ההוכחה במקרה זה מוטל על המערער, שלא עלה בידי המערער להוכיח כי המשיב היה מעסיקו או מעסיק משותף. גם טענות המערערת לפירוש המונח "מעביד" על בסיס פקודת הנזיקין או תקנות הביטוח הלאומי לא צלחו. בית הדין הדגיש כי פרשנות המונח "מעביד" משתנה בין חיקוקים שונים ויש לגזור אותה מתכלית החוק הרלוונטי. במקרה זה, דיני העבודה והביטוח הלאומי דורשים הגדרה של "מעסיק" המתאימה למערכת היחסים וההקשר הספציפיים. זאת ועוד, חזקת מעמד המעביד בתקנות הביטוח הלאומי, כמו גם הפניה של המערערת לתקנות הבטיחות בעבודה, לא חלו על המקרה הנוכחי. משכך, נדחה הערעור, והמערערת חויבה לשלם הוצאות למשיב.