ת"א 9210/04

תקציר

הדיון נסוב סביב דוקטרינת מעשה המדינה ויישומה במשפט הישראלי, בפרט בכל הנוגע לפעולות ביטחוניות. הדוקטרינה מגנה על מדינות מפני אחריות נזיקית בגין פעולות כלפי מי שאינם אזרחים מחוץ לשטחן או נגד אויבים בשטחן. אמנם דוקטרינה זו לא אומצה במפורש בישראל, אך פסיקות קודמות של בית המשפט העליון הראו נטייה להימנע מלדון בנושאים כאלה. עם זאת, נזקי פעולות צה"ל בשטחים טופלו מכוח חוק הנזיקין האזרחיים. על-פי סעיף 5 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952, המדינה חסינה מאחריות למעשי מלחמה שביצע צה"ל. ההגדרה של "מעשה מלחמה" התפתחה בפסיקות שונות של בתי המשפט, כאשר חלקם דוגלים בפרשנות מצמצמת ואחרים בפרשנות רחבה. הגישה הצרה מתייחסת רק לפעולות שהן מלחמתיות מטבען, ואילו הגישה הרחבה מתמקדת בתקופת המלחמה ובהקשר שבו הפעולה מתרחשת. פסק הדין בוחן את ההיבט המעשי של מקרה ספציפי בו נפגע רכושם של התובעים במהלך פעולת צה"ל בגדה המערבית. בית המשפט מקבל את גרסת הנתבע לאירועים, וקובע כי תפיסת בית התובעים והנזק שנגרם בעקבותיה היו חלק ממבצע צבאי רחב יותר שכלל ירי חי וסכנה ממשית לחיי החיילים. לפיכך, הנזק הנובע מפעולות מלחמתיות, כגון דלתות וחלונות שבורים, נחשב למעשה מלחמה והמדינה חסינה מאחריות. עם זאת, נזקים שנגרמו כתוצאה מנוכחות החיילים בבית, כגון רשלנות ושימוש עצמי ברכוש, אינם נחשבים כמעשה מלחמה והמדינה אחראית להם אם יוכחו. טענת התובעים בדבר גרימת נזק מכוון, גניבה והתעללות פיזית מצד חיילים נדחית מחוסר ראיות, שכן עדותם של התובעים נחשבת בלתי אמינה וסותרת את עדותו המשכנעת של קצין הצבא המתגונן. באשר לתביעות הרשלנות של התובעים, בית המשפט קובע כי נטל ההוכחה מוטל על התובעים, וחזקת הרשלנות לפי סעיפים 38 ו-41 לפקודת הנזיקין אינה חלה במקרה זה. טענות התובעים בדבר חיפוש שלא כדין, אי דיווח ותיעוד התפיסה וכשלי חקירה נדחות אף הן, בעיקר בשל היעדר ראיות ומהימנות עדותו של הנתבע על פני עדותם של התובעים. לבסוף, בית המשפט דוחה את תביעת התובעים לדמי שימוש עבור התקופה בה שהו החיילים בביתם, שכן התפיסה התרחשה במהלך פעילות מבצעית ולא דרשה פיצוי. לפיכך, התביעה נגד המדינה נדחית, והתובעים נדרשים לשלם לנתבע 5,000 ₪ שכר טרחת עורך דין.