ע"א 556/65

תקציר

הפרשה נסובה סביב חוזה שכירות למלון ריץ בנתניה. המשיב, המשכיר, השכיר את הנכס למערערת, החוכרת, למשך שנתיים. החוזה כלל סעיף המאריך את חוזה החכירה מעבר לתקופה הראשונית. התעוררה מחלוקת בעניין תשלומי דמי השכירות, והמשיב טען כי חוזה החכירה אינו תקף בשל אי עמידה בפקודת העברת מקרקעין, שכן הוא עלה על שלוש שנים ולא נרשם בספרי העיזבון. בית המשפט לשכירות ובית המשפט המחוזי פסקו לטובת המשיב. עם זאת, בית המשפט העליון, בפסק דינו של השופט זוסמן, קיבל את ערעורו של המערער. בית המשפט קבע, כי חוסר תקפותו של חוזה החכירה, הנובע מהפרתו את פקודת העברת המקרקעין, נלווה לבקשה לקביעת דמי שכירות ואין לו כל נגיעה מחוץ להקשר זה. מאחר ששני הצדדים הסכימו כי חוזה השכירות אינו תקף, בחן בית המשפט את יכולת האכיפה של שטרי חוב שניתנו לתשלום דמי שכירות. פסק הדין קבע כי למרות חוסר תוקפם של שטרי החכירה, אין ביכולתה של המשיבה לאכוף את שטרי החוב. השטרות ניתנו בתמורה לדמי שכירות שנקבעו בחוזה הבטל, מה שהופך אותם לבלתי ניתנים לאכיפה בשל היעדר תמורה תקפה. בית המשפט הבהיר כי אחריותה של המערערת לדמי שכירות סבירים או לנזקים הנובעים מהחזקה בנכס אינה מזכה את המשיב לדרוש פירעון על בסיס החוזה המבוטל. בנוסף, פירעון חלק משטרי החוב לא מנע מהמערערת לטעון לאי תמורה בגין שטרות אחרים שהונפקו יחד. תביעתו החלופית של המשיב לדמי שכירות סבירים נדחתה, ובית המשפט דחה את תביעתה הכוללת של המשיב. המשיב חויב בהוצאות המשפט של המערער, לרבות שכר טרחת עורך דין בסך 1,000 ליש"ט.