דב"ע שן/147 - 3

תקציר

המחלוקת נסובה סביב מעמדו התעסוקתי של נהג שעבד בחברה כ-16 שנה. בית הדין האזורי לעבודה פסק לטובת הנהג, וקבע כי הוא היה עובד לאורך כל תקופת כהונתו, ולכן זכאי להטבות מסוימות. אולם בית המשפט העליון הפך החלטה זו. נמצא כי הנהג היה הבעלים של הרכב ששימש אותו לעבודה, שנרכש בהלוואה מהחברה, והדבר נתפס כאינדיקטור מרכזי למעמדו כעצמאי. בית המשפט נימק את החלטתו בכך שניתן לסתור את רישום הרכב, על אף היותו ראיה לכאורה לבעלות, ובמקרה זה הצליחה החברה לערער על הרישום. זאת ועוד, בית המשפט הדגיש כי השקעתו של הנהג ברכב, לצד אופי עבודתו והתנהלות הצדדים לאורך השנים, הצביעו על יחסי קבלן ולא על יחסי עבודה. הנהג לא הביא ראיות מספיקות לסתור זאת. בנוסף, צוין כי הנהג קיבל תשלום פר נסיעה וקיבל תשלומים באמצעות המחאות עם מסים מנוכים, דבר המאפיין קבלנים עצמאיים. ככלל, בית המשפט העליון קבע כי הנהג לא היה עובד בתקופה הנדונה, ולכן הוא אינו זכאי להטבות העובד שתבע. החברה חויבה לשאת בהוצאות הנהג בשני המקרים, בסך 2,000 ₪ בתוספת מע"מ.