ת"פ 7467-12-20

תקציר

הדיון נסוב סביב שלושת ההסדרים להצגת הודעותיהם של נפגעי עבירה בשלב גזר הדין במשפט פלילי בישראל. ההסדר הראשון הוא הוותיק ביותר ומקורו בחוק סדר הדין הפלילי, המאפשר לתובע להציג "ראיות אחרות" הקשורות לגזר הדין, לרבות עדות הקורבן. שיטה זו גמישה ואף יכולה להשלים את ההסדרים האחרים. ההסדר השני מעוגן בחוק זכויות נפגעי עבירה ומאפשר לנפגע להגיש הצהרה בכתב המפרטת את נזקיו, אשר תוצג כראיה במהלך גזר הדין. ההגנה יכולה לבקש לחקור את הקורבן על הצהרתו, אך היעדרותו של הקורבן אינה מונעת את הגשתה. ההסדר השלישי ספציפי לנפגעי עבירות מין או אלימות וכולל הגשת דו"ח על מצבו של הנפגע והפגיעה שנגרמה לו, בהסכמתו. דו"ח זה נערך על ידי עובדי ציבור מיומנים ואובייקטיביים ולא ניתן לחשוף את תוכנו. על פי סעיף 191א(ג) לחוק סדר הדין הפלילי, לא ניתן לחקור את הנפגע על הדו"ח. בית המשפט קבע כי בהתאם לסעיף זה, אסור לתשאל את הנפגע על הדו"ח, בניגוד למצבים בהם הנפגע מוסר עדות או מוסר הצהרה. בנוסף, הכלל הוא כי העובדות המפורטות בכתב אישום מתוקן, בהן הודה הנאשם, הן הבסיס הבלעדי לגזר הדין. כל ראיה או חקירה של הקורבן לגבי עובדות המקרה או נסיבות העבירה היא מיותרת ואינה רלוונטית, שכן אלה כבר נקבעו. לפיכך, בקשת ההגנה לחקור את הקורבן על הדו"ח נדחית. פסק הדין מדגיש גם את ההיקף המצומצם של דיוני גזר הדין, שאינם אמורים להיות משפטים מקיפים, ואת העובדה שדברי הקורבנות נועדו בראש ובראשונה לתת להם קול, ולא להתעמת עם הנאשם.