ע"א 37681-01-16

תקציר

הערעור בתיק זה נסוב סביב תביעת ביטוח אש והמחלוקת שבאה בעקבותיה בין שתי חברות ביטוח, איילון והפניקס, בנוגע לחבויותיהן. הנושא המרכזי הוא קביעת תחולתו של כפל ביטוח כמפורט בסעיף 59 לחוק חוזה הביטוח. בית המשפט בחן בקפידה את הטיעונים שהוצגו על ידי שני הצדדים. באשר לטענת איילון בדבר אופיו "המזיק" של מבוטחי הפניקס ואחריותם הנטענת לנזקי השריפה, פסק בית המשפט לטובת הפניקס וקבע כי איילון לא הביאה ראיות מספיקות לביסוס טענתם. נטל ההוכחה, במקרה זה, מוטל על הנתבעים, איילון, ואי הצגת חוות דעת מומחה משכנעת סותרת את הטענה כי המבוטח היה אחראי לשריפה. כמו כן, בית המשפט הבהיר כי יש לבחון את המקרה הנוכחי על פי הוראות חוק חוזה הביטוח, ולא על פי חקיקה נוספת אליה התייחס איילון. זאת בעיקר בשל העובדה כי סיבת השריפה נותרה בלתי ידועה. כך, בהיעדר ראיות חותכות, הסתמך בית המשפט על עקרונות דיני הביטוח, המקלים את הנטל על המבוטח. השופטת הסכימה עם קביעתו של בית משפט קמא כי הפניקס, לאחר ששילמה למבוטח בהתאם לתנאי הפוליסה, זכאית כעת לתבוע תרומה מאיילון הנתבע. הדבר מעוגן היטב בסעיף 59 לחוק חוזה הביטוח, הקובע כי מבטחים חולקים באחריות במקרים של כפל ביטוח. השופטת התייחסה בהרחבה לפסקי דין קודמים של בית המשפט העליון כדי לחזק נקודה זו, ובפרט בעניין מגדל, הקובע את חובת ההשתתפות גם כאשר מדובר במבוטחים נפרדים. בסיכומו של דבר, אישר השופט את החלטת בית משפט קמא ודחה את הערעור. כתוצאה מכך, איילון חייבת לפצות את הפניקס בגין חלקה בתגמולי הביטוח, כפי שמכתיב חוק חוזה הביטוח. כמו כן פסקה השופטת להפניקס 7,000 שקל הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, שיישאו באיילון. החלטה זו, מיום 22/12/2016, מבהירה את יישומם של עקרונות דיני הביטוח, ובפרט בכל הנוגע לאחריות משותפת של מבטחים במקרים של סיבתיות לא ידועה.