דב"ע נג/210 - 3

תקציר

במקרה דנן בתביעת המערערת לפיצויי פיטורים, בחן בית הדין האם המערערת התפטרה עקב הרעה מוחשית בתנאי העבודה. חוק פיצויי פיטורים קובע כי התפטרות המזכה בפיצויי פיטורים חייבת להיות תוצאה ישירה של הרעה כאמור או נסיבות דומות. המערער טען כי התפטרותו נבעה בין היתר מגורמים שונים: עיכוב בתשלומי שכר, הפחתת שכר, אי תשלום שעות נוספות והרחקת רכב הקשור לעבודה ועוד. עם זאת, בית הדין האזורי לא מצא ראיות משמעותיות התומכות בהפחתת שכרו או כי עיכובים בתשלומי השכר מצדיקים התפטרות. בית הדין ציין כי כל עיכוב בשכר התרחש במסגרת הסדר ידידותי בין המערער למעסיקו. בנוסף, הסרת רכב העבודה והעברת מקום העבודה לאחר מכן לא הוכחו כהרעה משמעותית בתנאי העבודה. גם היעדר הגמול הנטען בגין שעות נוספות וההפרשה הלקויה להטבות חסרו תמיכה ראייתית. נראה כי המניע העיקרי להתפטרות היה סירובו של המעסיק להעלות את שכרו של המערער מעבר להתאמות יוקר המחיה, שלא היה בו די כדי להוות הרעה מוחשית. משכך, נדחה הערעור ברובו לטובת המשיבים, למעט פסיקת דמי הבראה למערערת בסך 1,000 ₪ על סמך הודאת המשיבים להגנתם. בית המשפט דחה תביעות לפיטורים ופדיון חופשה שנתית, וחייב את הצדדים לשאת בהוצאותיהם בערעור.