ת"א 32138-06-20

תקציר

השופט החליט לדחות את בקשת הנתבעים לדחות את התביעה על הסף. הנתבעים טענו כי יש לדחות את התביעה משום שבית המשפט נעדר סמכות עניינית, התביעה מיושנת ולא ניתן להעניק את הסעד המבוקש על ידי התובעים. באשר לשאלת הסמכות, הסכימו הנתבעים בכתב ההגנה כי לבית המשפט סמכות לדון בתביעה. הם העלו את הנושא רק בהמשך ההליך. השופט קבע כי ניתן לדחות טענה של חוסר סמכות מסיבה זו בלבד, שכן היא מפרה את חובת תום הלב ועולה כדי ניצול לרעה של הליכי משפט. כמו כן, השופטת התייחסה לפסיקה קודמת לפיה סמכותו של בית המשפט נקבעת באמצעות המידע שהיה זמין בעת הגשת התביעה. לפיכך, מאחר שהנתבעים לא העלו את הנושא בתחילת ההליך, נדחתה טענת חוסר הסמכות. בשאלת גופה של התביעה, קבעה השופטת כי אין מקום לדחות את התביעה בשלב זה. השופטת התייחסה לפסיקה קודמת לפיה יש לדחות תביעה על הסף רק במקרים קיצוניים וחריגים בהם ניכר כי התובע אינו יכול לקבל את הסעד המבוקש. הסעד המבוקש על ידי התובעים נמצא בר השגה, ונתמך בפסיקה קודמת דומה. מאחר שהנתבעים טרם הגישו חוות דעת מומחה, והיו עניינים עובדתיים הטעונים בירור, הגיעה השופטת למסקנה כי יהיה זה זהיר לשמור על שיקול הדעת עד שניתן יהיה לבחון לגופו של עניין. לבסוף, באשר לטענת הנתבעים כי התביעה התיישנה, קבע השופט כי יש לשמוע ראיות כדי לקבוע האם התובעים היו מודעים לסוגיות הגבול ולבנייה הבלתי חוקית. נדרש בירור עובדתי בעניין זה בטרם ניתן יהיה לדחות את התביעה מטעמים אלה. השופטת הבהירה כי דחיית הבקשה אינה מעידה על כך שהתביעה תצליח, וטענות הנתבעים בנקודות אלה עשויות להתקבל גם בשלב פסק הדין המקוצר או פסק הדין הסופי. הנתבעים חויבו לשלם לתובעים את הוצאות הבקשה בסך 7,500 ₪.