בר"ע 26874-10-17

תקציר

פסק הדין הנדון עוסק בתוצאות של אי הגשת תצהיר עדות עיקרית על ידי הנתבע בתיק דיני עבודה בישראל. על פי פרשנותו של בית הדין הארצי לעבודה לתקנה 119, בית הדין לא היה צריך לתת פסק דין בהעדר תצהיר כזה, אלא לקיים דיון שבו הנתבע לא היה רשאי להציג כל עדות או ראיה. פסק דינו של בית משפט קמא בטל אפוא. יתר על כן, בית המשפט מציין כי הפנייה הראויה לתובע במצב זה עשויה להיות פסיקת הוצאות משפט. פסק הדין מתייחס גם לבקשת הנתבע להארכת מועד להגשת תצהירי עדות עיקרית, שבית המשפט דוחה כמיותרת, שכן בית משפט קמא לא התיר קודם לכן הגשת תצהירים לקראת דיון. העניין מוחזר לבית משפט קמא על מנת שיחליט האם, בהתחשב בנסיבות, יש מקום לאפשר הגשת תצהירים אלה. ההחלטה גם מעניקה את בקשת רשות הערעור, רואה אותה כאילו הוגשה ולבסוף מקבלת אותה. כתוצאה מכך, החלטתו הקודמת של בית משפט קמא ופסק דינו בטלים ומבוטלים, והתיק מוחזר לבית המשפט קמא להמשך דרכו בהתאם, תוך התחשבות בבקשות השונות התלויות ועומדות. עוד מציינים השופטים כי אין באפשרותם לפסוק הוצאות משפט בגין בקשה זו, וגם עניין זה נתון לשיקול דעתו של בית המשפט קמא.