ת"א 132-01-21

תקציר

תיק בית המשפט סובב סביב הסכם מתנה של דירה שנחתם על ידי התובע לטובת הנתבעים. התובעת טענה כי הנתבעים הגיעו לדירתה במפתיע ושכנעו אותה לחתום על ההסכם ללא כל ידיעה מוקדמת או ייצוג, מה שגרם לה להאמין שהוא ניתן לביטול כמו צוואה. מנגד, הנתבעים טענו כי התובעת יזמה את המתנה והייתה מודעת היטב להשלכותיה, לאחר שהסבירה לה את מהות ההסכם. לאחר ששקל את גרסאות הצדדים לאירועים ובחן את חומר הראיות, מצא השופט כי עדותו של התובע אמינה יותר. הם הגיעו למסקנה כי התובעת אכן סברה שההסכם דומה לצוואה וניתן לבטלו, בשל זיכרונתה המבולבלת והלא מדויקת של האירועים וחוסר הבהירות לגבי לוח הזמנים של האירועים. השופטת לקחה בחשבון גם את גילה של התובעת וחוות דעת רפואית שציינה ירידה בזיכרון לטווח קצר ופגיעה קוגניטיבית קלה. זאת ועוד, הימנעותם של הנתבעים מלהציע לתובעת ייצוג משפטי עצמאי או לעיין בצוואותיה הקודמות שבוטלו, שהיו ידועות להם, העלתה ספקות לגבי יציבות החלטותיה. ההסברים שסיפקו הנתבעים לגבי השלכות ההסכם לא הספיקו כדי להוכיח את הבנתה המלאה של התובעת, במיוחד לאור ניסיונה הקודם עם צוואות. בסופו של דבר, פסק השופט לטובת התובעת, וקבע כי הסכם המתנה אינו מחייב בשל חוסר בהירות והבנה מצד התובעת, ובכך ביטל אותו. הנתבעים חויבו להבטיח את רישום הדירה על שם התובע ולשאת בעלויות הנלוות בתוך 60 יום. בהיעדר כוונת זדון, השופט לא פסק פיצויים עונשיים אלא הורה לנתבעים לשלם הוצאות ושכר טרחה בסך 10,000 שקל.