עת"מ 35344-03-10

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לעתירה נגד החלטת שר הפנים להעניק מעמד של תושבים ארעיים ולא תושבי קבע למבקשי מקלט מסוימים. העותרים טענו כי התנהלותו של השר סותרת התחייבויות בינלאומיות על פי אמנת הפליטים. עם זאת, בית המשפט מצא כי האמנה אינה מחייבת מתן אוטומטי של מעמד קבע, ואינה גוברת על שיקול דעתו הרחב של השר בבואו להחליט על רישיונות ישיבה. בית המשפט הדגיש כי ישראל היא מדינת שבות ולא מדינת הגירה, ומדיניות השר להעניק מעמד זמני למבקשי מקלט תוך הארכת שהותם מעת לעת היא גישה סבירה המאזנת בין זכויות הפליטים לבין ריבונות המדינה. במקרה הספציפי של העותרים מצא בית המשפט כי השר שקל את כל הגורמים הרלוונטיים ופעל במתחם הסבירות במתן תושבות ארעית. בית המשפט ציין כי טענת העותרים למעמד קבע על בסיס משך שהותם בישראל אינה משכנעת, במיוחד לאור העובדה שהליך מבקשי המקלט מעניק להם הגנה ואורח חיים סביר. יתר על כן, התיקון האחרון לנוהל מבקשי מקלט מאפשר הארכת רישיון לישיבת ארעי, ובכך מאפשר איזון הולם בין זכויות הפליטים לבין עמדת המדינה. בסופו של דבר נדחתה העתירה, כאשר בית המשפט לא מצא עילה להתערב בהחלטת השר והדגיש את שיקול דעתו של השר בעניינים אלה.