ע"פ 553/77

תקציר

הערעור מערער על הרשעה ברצח בכוונה תחילה לפי סעיף 14(ב) לפקודת חוק העונשין, 1936. בית המשפט העליון, בדעת רוב, ממתיק את ההרשעה להריגה, וקובע כי בעוד הפעולה הפיזית של ההכנה הייתה נוכחת, הכוונה להרוג, בהיותה מרכיב מרכזי בעבירה, לא הוכחה דיה. עניינו של תיק זה נסוב סביב סכסוך מקרקעין בין המערערת לבין תושבי הכפר, לרבות המנוח. סכסוכים קודמים התגלעו סביב זכות המעבר בחלקת המקרקעין של המערערת. בבוקר האירוע המדובר, התעורר המערער, הבחין במנוח מתקרב לרכבו, והתפתח עימות מילולי. על פי גרסת המערער, המנוח עשה תנועות מגונות ואמירות פרובוקטיביות. המערער טוען כי התכוון רק להפחיד את המנוח וכי הקליע נורה בשוגג בין אם על ידי נגיעת אצבעו בהדק ובין אם על ידי פגיעת הרובה בסורג החלון. בית משפט קמא דחה גרסה זו, בקובעו כי המערער הרג את המנוח במזיד. טענות מרכזיות שהעלה בא כוח המערער כללו פגמים פרוצדורליים, חוסר ראיות כדי לדחות את גרסת המערער לאירועים, והיעדר הוכחת יסודות העבירה לפי סעיף 216 לפקודת חוק העונשין, קרי החלטה, הכנה והיעדרות מיידית של קינטור. בית המשפט העליון, תוך שהוא דוחה את הטענות הפרוצדורליות, הסכים כי קיים ספק סביר בדבר הכוונה להרוג. השופט לוין, בדעת מיעוט, חלק על כך, וסבר כי הוכחה כוונה להרוג. עם זאת, החלטת הרוב ממירה את ההרשעה להריגה לפי סעיף 212 לפקודת החוק הפלילי. החלטה זו מתבססת על נסיבות המקרה, התנהגותו הטובה הקודמת של המערער והיעדר תועלת אישית מהמעשה. המערער נידון לשבע שנות מאסר.