ע"א 61232-03-16

תקציר

פסק הדין מתייחס לשתי תביעות דומות שהגישו שכנים נגד נציג הבית המשותף שלהם. התובעים טענו כי נגרמו להם נזקים כתוצאה מאי התגוננות הנתבעת מטעם הבית המשותף, ותבעו פיצויים ישירים בסך 100,000 ₪ ו-50,000 ₪ בגין עוגמת נפש בכל תביעה. בית משפט קמא דחה את הטענות וקבע כי התובעים לא הצליחו להוכיח את נזקיהם. בית המשפט המחוזי, בהסכמה עם בית משפט השלום, קבע כי טענות התובעים משוללות כל יסוד. בית המשפט ציין כי הטענות, שנבעו מהיסטוריה ארוכה של סכסוכים בין השכנים, היו לקוניות ולא הזכירו נזק קונקרטי כלשהו שנבע ממעשיו של הנתבע. העיקרון לפיו הוצאות שהוצאו במהלך ההליך המשפטי נקבעות על ידי הגוף השיפוטי הדן בתיק חל גם כאן: כל ההוצאות שנגרמו לתובעים היו צריכות להיקבע על ידי הוועדות שדנו בהליכים הקודמים ולא היו עניין לתביעה הנוכחית. יתר על כן, התביעה הניחה כי התובעים שילמו את הוצאות נציג הבית המשותף, אך הנציג לא היה צד לתביעה ולא היו ראיות לתשלומים אלה. עוד ציין בית המשפט כי לא נתבעו צדדים פוטנציאליים נוספים, בהם נציג הבית המשותף ואדם בשם פריד, שמילא תפקיד משמעותי בפרשה. הימנעותם של התובעים מלתבוע את הנציג, שנגדו הוגשה לכאורה התביעה, והעיכוב בהגשת התביעה (כשבע שנים לאחר הפגיעה הנטענת) החלישו אף הם את מעמדם. בהתייחסו לטענות התובעים, מצא בית המשפט כי מסקנתו של בית משפט קמא כי הם תרמו לנזקם הנטען - הגם שלא נטען במפורש על ידי הנתבע - מוצדקת מכוח סמכותו הטבועה של בית המשפט. בית המשפט אף הסכים עם קביעתו של בית משפט קמא כי לא הוכח נזק עקיף, וכי התביעה ממילא לוקה בחסר משפטי. מכל הטעמים הללו נדחה הערעור. עם זאת, בית המשפט בחר שלא לפסוק הוצאות לאור חלקה של הנתבעת באחריות ליחסים הרעועים בין השכנים.