ע"פ 377/87

תקציר

במקרה זה דן בית המשפט העליון בערעור על חוקיותם של היתרי בנייה שניתנו לבניין רב קומות ברמת השרון, שכללו יחידות דיור, שטחי מסחר ומתקני מרתף שונים כגון מחסנים וחניה. המערערים בנו את המבנה על פי תכנית מתאר מיוחדת והיתרים שניתנו על ידי רשות התכנון המקומית. עם זאת, הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה טענה כי ההיתרים חרגו מתוכנית המתאר, מה שהוביל לצו הפסקת בנייה מבית משפט השלום, שאושר על ידי בית המשפט המחוזי. בית המשפט העליון אישר החלטה זו, תוך שהוא מדגיש את המבנה ההיררכי של דיני התכנון לפי חוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965. הוא ציין כי התכנון מתבצע באמצעות מערכת שכבתית, דמוית פירמידה, מהרמה הארצית והמחוזית ועד לרמה המקומית, וכל פעולות הבנייה חייבות להתאים לתוכניות היררכיות אלה. בית המשפט מצא כי ההיתרים שניתנו על ידי הוועדה המקומית אינם תקפים שכן הם כללו שימוש מסחרי בלתי מורשה בשטחי מרתף, שלא הותר במפורש בתכנית המתאר או בחוק. הקונסטרוקציה המדוברת היוותה חריגה המחייבת נקיטת הליכים משפטיים ספציפיים, שאף אחד מהם לא התרחש. בית המשפט הדגיש כי זכויות קניין מוגבלות מטבען על ידי חוקי התכנון החלים, וכל בנייה החורגת מזכויות אלה חייבת לעבור הליכים שנקבעו בחוק כדי לקבל אישור. פסק הדין הדגיש את הצורך של רשויות התכנון להקפיד על הפרוטוקולים שנקבעו, במיוחד כאשר הן מעניקות הקלות בנייה או חריגות מתוכניות קיימות. לפיכך נדחה הערעור, כאשר בית המשפט העליון אישר את החלטות הערכאות הנמוכות להותיר על כנו את צו הפסקת הבנייה והורה למערערים לשאת בהוצאות המשפט של המשיב.