ע"א 5308/20

תקציר

בתיק שעניינו פינוי המבקשת מדירת מגורים הממוקמת על קרקע לא מוסדרת בירושלים, שנטען במקור על ידי אביה המנוח, קבע בית המשפט המחוזי כי על המבקשת לפנות את המקום. המחלוקת נסבה סביב הבעלות על הקרקע, שהופקעה לכאורה בשנת 1988. אביה של המבקשת התגורר בה עד יום מותו, ולאחר מכן התגוררו בו המבקשת ובני משפחתה, מה שהוביל להליכי פינוי על ידי המשיב. בית המשפט לא מצא כל ראיה לזכויות משפטיות של המנוח או של המבקש במקרקעין. למרות זאת, בית המשפט עיכב את הפינוי עד מרץ 2021, בהתחשב בתושבותו של המבקש. בערעור שהגישה המבקשת על פסק הדין נטען כי המגורים ארוכי הטווח של משפחתה והיעדר הנזק למשיב תומכים בדחיית הפינוי עד להכרעה בערעור. המשיב השיב בשלילה, בנימוק של היעדר זכויות בעלות ופסק דין שניתן בעבר. בית המשפט בחן את בקשת עיכוב הביצוע, והעדיף את מאזן הנוחות – שהעדיף את המבקש בשל הפגיעה הקשה בפינוי – על פני סיכויי ההצלחה של הערעור. משכך, הותיר בית המשפט על כנו את הפינוי, מותנה בכך שהמבקש יפקיד ערבות לכיסוי דמי שימוש במקרקעין, תוך שהוא מדגיש כי הנזק הכלכלי הפוטנציאלי למשיב בר פיצוי. לא הוזמנו עלויות.