ת"א 1690-11-20

תקציר

החלטת בית המשפט מתייחסת לעסקת נדל"ן שנפלה, ולאחר מכן למחלוקת על דמי תיווך. התובעת, חברת נדל"ן, תבעה את הנתבעים - מתווך והחברה שלו - על החזרת העמלה, ששולמה שנים קודם לכן. התובעת טענה כי מאחר שהעסקה מעולם לא יצאה אל הפועל, ולא היה הסכם כתוב כנדרש בחוק, הנתבעים אינם זכאים לאגרה. השופט פסק נגד התובע וקבע כי אף שלא התקיימו דרישות פורמליות מסוימות, תכליתן של דרישות אלה - להגן על הצרכנים בשוק הברוקראז' - אינה רלוונטית במקרה זה. התובעת הייתה חברת נדל"ן מנוסה, ודרישת הכתב מולאה בדיעבד באמצעות מסמכים שונים. יתר על כן, השופטת קבעה כי התובעת והמוכרים אכן התקשרו בהסכם מחייב, אף שבסופו של דבר הוא בוטל, והנתבעים היו הגורם היעיל בקירוב הצדדים. לפיכך, הנתבעים היו זכאים לדמי התיווך, שכבר שולמו. עוד ציינה השופטת כי גם אם ההסכם היה בתנאי השעיה, התובעת לא התעקשה על קיום תנאים אלה ולמעשה ויתרה עליהם, כך שכעת לא תוכל לטעון לאי התקיימותם של תנאים אלה כסיבה לאי תשלום האגרה. לבסוף, דחתה השופטת את טענת התובעת כי לא התקיים תנאי השעיה הנוגע לאישורי תכנון, שכן טענה זו לא הועלתה בכתבי הטענות, וממילא שני הצדדים המשיכו לעבוד על הפרויקט מעבר למועד האחרון, ובכך ויתרו על תנאי זה. לאור ממצאים אלה, הורה השופט לתובע לשאת בהוצאות הנתבעים ובשכר טרחת עורכי הדין, ודחה את התביעה.